קריסת המוסכמות: האם הפלשתינים ישנו כיוון?

1. ההרתעה הפלשתינית הולכת ונחלשת - האם כתוצאה מכך יחול שינוי במדיניות הפלשתינית? 

ההתפתחויות בסכסוך הישראלי־פלשתיני בשבועות האחרונים, ואלה הצפויות בתקופה הקרובה, גורמות לתסכול גובר והולך בצד הפלשתיני. זאת, עקב שחיקתה של ההרתעה הפלשתינית שמנעה עד כה את קריסת התפיסה שיש לנהוג בפלשתינים בכפפות של משי, ובשל העמקת ההכרה בחברה הישראלית, כי אין פרטנר פלשתיני לשלום, בעקבות נאומיו האחרונים של אבו מאזן.

ראשית, ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל והתגובות לה, שיקפו שינוי של ממש בעמדה הבינלאומית כלפי הסכסוך ואת חולשת המחנה הפלשתיני. ארה"ב לא רק הכירה בירושלים כבירת ישראל, אלא ערערה לגמרי על המוסכמה, לפיה אסור לאתגר את הנרטיב הפלשתיני הבעייתי, השולל את קיומו של עם יהודי ואת הזיקה הריבונית־היסטורית בין עם זה לבין ארץ ישראל. היא העמידה למבחן את האגדה על תגובת הרחוב הפלשתיני והאסלאמי והוכיחה, כי האיום הזה היה חסר בסיס. התגובה הרפה בשטח על מהלך כל כך משמעותי, היעדר גיבוי ערבי וההצבעה של 128 מדינות בלבד בעד הצעת ההחלטה הפלשתינית באו"ם (ארדואן המאוכזב הודה כי ציפה שלפחות 160 מדינות יתמכו בהצעה) המחישו, כי ההרתעה הפלשתינית הולכת ונחלשת. האיום האמריקני לפגוע בסיוע למדינות שיתמכו בהחלטה היה הרבה יותר אפקטיבי. 

עכשיו נפתח השער לאיומים אמריקנים להפסיק את הסיוע לפלשתינים ולאונר"א, להצהרות דוגמת זו של שגריר ארה"ב בישראל, דיויד פרידמן, לפיה השליטה הישראלית בשטחים איננה כיבוש, למעבר של שגרירויות נוספות לירושלים, ולהפסקת הסיוע של מדינות סקנדינביות (אפילו הן!) לארגונים לא ממשלתיים פלשתיניים הנשלטים בפועל על ידי גורמי טרור.

2. שתי צרות נוספות עומדות להתרגש על הפלשתינים בקרוב. האחת היא הפחתה משמעותית בזמינות של כספים למימון תקציב הרשות הפלשתינית, עם השלמת תהליך החקיקה בכנסת ובקונגרס של שני חוקים - "חוק שטרן" ו"חוק טיילור פורס" (הסטודנט האמריקאי שנרצח ביפו לפני כמעט שנתיים). חוקים אלו מַתנים העברת כספים, בהיקף של לפחות מיליארד שקל (כ־6% מתקציב הרשות), בהפסקת תשלום משכורות על ידי הרשות למחבלים ולמשפחותיהם, ובביטול החוק שעל בסיסו מתבצעים התשלומים, ולפיו מחבלים אלה הם המגזר הלוחם של החברה הפלשתינית. 

חקיקה זו , והאיום לקצץ את הסיוע לפלשתינים בשל סירובם לחדש את המו"מ המדיני, עומדים לקרוא תיגר על מרכיב חשוב נוסף בהרתעה הפלשתינית, והוא איום הקריסה. לפי הגיון זה אסור לתבוע מהרשות לנהוג על פי התחייבויותיה בהסכמי אוסלו להפסיק לעודד טרור, ובוודאי שאסור לנקוט נגדה בצעדים כלכליים, משום שבמקרה כזה היא עלולה לקרוס, או למצער להפסיק את התאום הביטחוני עם ישראל. ההנחה היא שקיומה של הרשות הפלשתינית ושיתוף הפעולה הביטחוני הם אינטרסים כל כך חשובים לישראל, עד שאיש לא יעז להעמיד אותם למבחן. אבל מהלכי החקיקה בקונגרס מתקדמים, וקרוב לוודאי לא יביאו לקריסת הרשות, משום שקיומה הוא בראש ובראשונה אינטרס של הפלשתינים. דוגמה לכך ראינו בסוגית שיתוף הפעולה הביטחוני - בעקבות אירועי המגנומטרים, הפלשתינים הפסיקו את שיתוף הפעולה, אך חידשוהו זמן קצר אחר כך - בלא שהכריזו על כך - משום שמדובר באינטרס פלשתיני לא פחות מאשר אינטרס ישראלי.

3. הצרה השנייה המתרגשת על הפלשתינים, היא ההתקדמות המתמשכת בהכנת ההצעה האמריקנית להסדר. רק קבוצה מצומצמת של יודעי ח"ן מכירים את פרטי ההצעה, אבל ניתן להתרשם שהיא נותנת משקל רב מבעבר לצרכי הביטחון של ישראל, ובכלל זה התביעה להכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ולנוכחות מתמשכת בבקעת הירדן. האזהרה הפלשתינית, שהייתה גורם חשוב בהרתעה, כי כל הסכם צריך בראש ובראשונה להתחשב ברגישויות הפלשתיניות - ולכן לשים בעדיפות שניה את צרכיה הביטחוניים של ישראל (זוהי ליבת התפיסה שעליה התבססה התכנית הביטחונית האמריקנית בתקופת אובמה וקרי, המוכרת כ"תכנית הגנרל אלן") - לא רק שאינה מרתיעה את צוות השלום של טראמפ, אלא שהיא אינה נהנית עוד מגיבוי ערבי.

הניסיון הפלשתיני לחזק את ההרתעה הקורסת באמצעות נפנוף בתהליך פיוס פנימי מדומה קרס בינתיים גם כן, משום שפת"ח וחמאס דבקות בסירובן לוותר על נכס ממשי כלשהו.

4. התסכול והחרדה יצרו עד כה תגובות אמוציונליות פבלוביות: ימי זעם, מאבק דיפלומטי - כולל עימות עם ארה"ב על בסיס התמיכה המובטחת של מערב אירופה - ושחרור לחצים מהרצועה באמצעות "טפטוף" מוגבל של רקטות. במקביל מנסים הפלשתינים לברוח מהתכנית האמריקאית הממשמשת ובאה. אבל תגובה זו לא תושיע אותם; הם מתקרבים לנקודת ההכרעה - האם לדבוק במדיניות הסירוב והמאבק - תוך ניסיון להגביר את עצמת הפעילות נגד ישראל במקביל להחרפת העימות עם ממשל טראמפ, עד יעבור זעם (ולספוג את הצמצום בסיוע כדי להמשיך לשלם משכורות למחבלים) - או להשלים עם המציאות החדשה ועם ההשלכות של מגבלותיהם. 

סביר בהחלט שבשלב ראשון יעדיפו את מגמת העימות (חמאס כבר מהדק בהקשר זה את יחסיו עם איראן וחזבאללה), אך אם יגבר עליהם הלחץ האמריקני, הישראלי והערבי - ייתכן שבפת"ח ייאלצו לבחון לראשונה את יכולתם לדבוק בנרטיב המאבק בציונות, שהוא המכשול העיקרי בנתיב לעבר הסדר. הסיכויים לכך עדיין נמוכים מאד, וגילו המתקדם של אבו מאזן ומלחמת הירושה המתנהלת על רקע זה מפחיתים את הסיכוי לכך עוד יותר.

בחוגי הימין בישראל מתגבר הרצון לנצל את היחלשות ההרתעה הפלשתינית כדי לקדם מהלכים בתחומי הבנייה בירושלים ובשטחים וקידום החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, שתחת הרתעה פלשתינית אפקטיבית אי אפשר היה לקדם ללא מחיר משמעותי. מגמה זו מסוכנת משום שהיא עלולה להניב פירות הפוכים מאלה הרצויים לישראל ולהפיח שוב רוח במפרשי ההרתעה הפלשתינית.

תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר כיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן וכיום משמש עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו