קריסת "טבע" - מות הגורם האנושי

כמו בכל מקרה אחר, גם סיפורה האמיתי של טבע הוא סיפורם של אנשים. אנשים רבים עיצבו את החברה הגדולה ביותר בישראל, אבל שלושה מהם קבעו את גורלה. סיפור כישלונה של החברה הוא, יותר מכל דבר אחר, חסרונם של אנשים כאלה בהנהגתה, והחלפתם בידי מי שלא הבינו את משמעות הסכנות העסקיות הצפויות לה, ואשר מתייחסים אל העובדים כאל אחד ממרכיבי התשומות, שניתן לקצץ בהם בלב קר.

הראשון הוא חיים סלומון שהקים ב־1901 בית מרקחת בירושלים, ולאחר מכן נוספו אליו שניים מבני משפחתו, כשותפים. בית המסחר לתרופות ייבא את רוב מוצריו מאירופה ועשה חיל, למרות ימים קשים, בעיקר במהלך מלחמת העולם הראשונה. סלומון עצמו היה איש ציבור, כיהן כסגנו של ראש עיריית ירושלים והיה חבר בוועד הלאומי.

אבן הדרך החשובה ביותר בסיפורה של התעשייה בתקופה שקדמה להקמת המדינה היתה עליית הנאצים לשלטון. שלטונות המנדט הפסיקו את היבוא מגרמניה לפלשתינה, וגרמו לצורך בייצור ארץ־ישראלי; החלה העלייה החמישית, ובה יהודים־גרמנים בעלי השכלה ומקצוע; ההסתדרות הציונית בגרמניה השיגה הסכם עם ממשלת גרמניה כי תמורת נכסי יהודים שיעלו לא"י תעביר הממשלה סחורות לא"י, ואלו יימכרו ויאפשרו להעביר כסף לעולים החדשים. בין הסחורות הללו היה ציוד תעשייתי מודרני שנרכש על ידי גורמים בתעשייה. על רקע זה הקימו חיים סלומון ושותפיו את בית החרושת לתרופות "אסיא" בפתח תקווה ב־1935, וזה היה המפעל הראשון לייצור תרופות בארץ.

הדמות השנייה היתה ד"ר גינטר פרידלנדר; יהודי־גרמני שלמד רוקחות, וב־1935 הקים את מפעל טבע בירושלים, כשהוא מכריז כי בכוונתו "לייצר תרופות מחומרים מן הטבע ומצמחים הגדלים בפלשתינה־א"י".

הפגנה של עובדי טבע בירושלים. צילום: נעם ריבקין פנטון

מטרה אחרת שלו היתה להפוך את המפעל החדש למרכז להכשרת רוקחים. מלחמת העולם השנייה היתה תקופת השגשוג הגדולה של המשק היהודי, בעיקר עם הקמת המרכז הלוגיסטי של בעלות הברית (ובעיקר של בריטניה) בקהיר. המרכז שאב כמעט כל מה שייצרו כאן, ויצרני התרופות החלו לייצא בכמויות גדולות לא רק למצרים אלא גם למדינות ערב אחרות, לבריה"מ, לארה"ב, לאיראן, לדנמרק, לצ'כיה ולבורמה.

הפוטנציאל שנצבר כאן בשנות ה־30, הידע המקצועי והציוד החדש - כולם אפשרו את פריצתה הגדולה של התעשייה העברית, ובתוכה - את פריצת תעשיית התרופות.

שלוש שנים לאחר קום המדינה התפתח רומן בין דליה, חברת גרעין של תנועת הצופים בקיבוץ תל קציר, לבין מזכיר הקיבוץ, אלי הורביץ. הרומן הסתיים בנישואים בין בתו של חיים סלומון לבין אידיאליסט, שהחל לעבוד במפעל התרופות של חמיו בניקוי מבחנות במעבדה. הצלחתו הראשונה היתה רכישת מפעל התרופות "צרי" ב־1963. הוא היה הרוח החיה במשא ומתן, והצליח להתחבב על עובדי "צרי" שהתנגדו, בתחילה, למיזוג. הוא הגיע להסכם שכלל פיצויים מוגדלים למי שנאלצו לפרוש, וקליטה של חלק מן העובדים, הקים את "אסיא־צרי", והפך למנכ"לה.

המסקנה שלו היתה התמקדות בייצור תרופות גנריות (כלומר, תרופות שניתן לייצרן רק לאחר שהסתיים תוקף הפטנט של התרופות המקוריות), העמדת היחסים בין ההנהלה לעובדים בראש סדר העדיפויות שלו, והגדלה מתמדת של החברה באמצעות מיזוגים ורכישות.

חמש שנים אחר כך, כאשר רכש את מניות טבע במכרז מידי הבנק לפיתוח התעשייה (שהיה עד אז שותף בחברה), התמוטט ד"ר פרידלנדר, שניסה לרכוש את המניות בעצמו, וקרס פיזית. לאחר מכן מכר להורביץ את שארית מניותיו. עובדי טבע התנגדו בתוקף להיבלע ב"אסיא־צרי", ושוב היה זה הורביץ ששכנע אותם כי המיזוג ייטיב עימם. זמן קצר אחר כך העביר את המפעל המאוחד לחמישה ימי עבודה בשבוע, הרבה לפני שעשתה זאת המדינה. טבע הפכה לחברה התעשייתית הגדולה בישראל. בראיון עימו ל"מעריב" ב־1.10.76 אמר המנכ"ל הצעיר: "אסור לנוח על זרי הדפנה. בתעשייה המודרנית אם אתה 'הולך לישון' לזמן ממושך, אתה מתעורר עם פיגור בשוק, ותתקשה להדביקו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו