העברת שגרירויות לירושלים: ומה עם משרדי הממשלה?

מדינת ישראל הופכת עולמות כדי שעוד מדינות יעבירו שגרירויות לירושלים, אך בד בבד, רבים משרי הממשלה מתחמקים כבר שנים מלהעביר את משרדיהם לבירה. שרים בממשלה תובעים מהעולם להכיר בירושלים, וכשהם מעתיקים יחידות שלמות של משרדיהם מחוץ לבירה - הדבר עובר בקול דממה דקה.

חוק יסוד: ירושלים, שתי החלטות ממשלה מ־2007 ומ־2014,  דו"ח מבקר מדינה ושובל ארוך של דיונים ממשלתיים לא הצליחו בינתיים להזיז ממקומן יותר מ־150 יחידות ממשלתיות השוכנות מחוץ לבירה. רק 50 מהן קיבלו מוועדת חריגים אישור להישאר במקומן. השאר ממשיכות להתחמק מביצוע החלטות ממשלה, שתאריכי היעד לביצוען חלפו זה מכבר. 

ירושלים משלמת על כך לא רק במעמדה כבירה, אלא גם בכסף רב. בכל שנה שוכרת המדינה 100 אלף מ"ר שטחי משרדים מחוץ לירושלים תמורת כ־700 מיליון שקלים. בד בבד, היא נמנעת מלממש בעיר זכויות בנייה מיידיות לכ־370 אלף מ"ר של שטחי משרדים. החשבון פשוט: עלות בנייה של 100 אלף מ"ר משרדי ממשלה בירושלים היא כמיליארד דולר. בתוך שנה וחצי אפשר לכסות לא רק את דמי השכירות השנתיים ולהתחיל להרוויח מיליארדים, אלא גם לייצר עבור הבירה הענייה עוד 10,000 משרות ממשלתיות, להוסיף לה ארנונה שנתית של כ־80 מיליון שקלים ולמכור נכסים יקרים בבעלות המדינה שחלק ממשרדי הממשלה שוכנים בהם כיום מחוץ לירושלים.

עכשיו מבקשת עיריית ירושלים מבג"ץ להורות לאוצר לא לאשר עוד חוזי שכירות חדשים וכל הוצאה של משרדי הממשלה מחוץ לירושלים. זה קורה אחרי שתאגיד השידור, שעבורו נרכש מבנה קבע בבירה בעלות של 100 מיליון שקלים, ממשיך לפעול ממודיעין ומתל אביב עם רוב עובדי התאגיד.

חלק מיחידות משרד הביטחון אמנם עקרו סוף־סוף מתל אביב, אבל לא לירושלים אלא לפתח תקווה! המשרד לביטחון הפנים קבע את מקומו בבני ברק, ואפילו משרד האוצר, שאחראי לביצוע החלטות הממשלה בעניין זה, ממשיך להחזיק שמונה מיחידותיו מחוץ לעיר. שותפים נוספים לצפצוף על החלטות הממשלה הם משרדי התחבורה, הבריאות, הכלכלה, החינוך, התרבות, הרווחה, האנרגיה, הפנים והמשטרה. כולם מילאו חלקית בלבד את ההחלטה לעבור לירושלים, ואלפים מעובדיהם נותרו מחוץ לעיר. רק מעט משרי הממשלה מצייתים להחלטה הממשלתית האוסרת כפל לשכות שרים ומחייבת פעילות בירושלים (עם יחידי הסגולה הללו נמנים ראש הממשלה ושרת המשפטים).

ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של ראש עיריית ירושלים ברקת ושל השר לענייני ירושלים אלקין להביא לשינוי המצב, נתקלים בגרירת רגליים נמשכת ובהתנגדות ועדי עובדים, פקידים בכירים ואף שרים. הסחבת בעניין מאפיינת שורת ממשלות, וכבר עתה ברור שגם הנוכחית לא תעמוד בתאריך היעד האחרון להעברת המשרדים, מאי 2019, ממש כפי שקודמתה לא עמדה בתאריך הקודם, מאי 2015.

הפער בין המעשה לבין דיבורים הגבוהים על ירושלים עמוק מדי. ייתכן שאנו זקוקים להשתת קנסות כספיים על השרים והפקידים הסרבנים, בדומה לאלה שארה"ב מאיימת להטיל על מדינות שמתנגדות להחלטתה להכיר בירושלים כבירת ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו