חיוכה של מוגריני

היה מכמיר לב, מעט נוסטלגי, לראות בשבוע שעבר כיצד פרשני חוץ למיניהם התענגו בשקיקה על חיוכה של שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני. אולי צריך להזכיר את הפרטים, כי האנקדוטה השולית אמנם ריגשה מאוד את קהילת נביאי הצונאמי, אך עבור מרבית הישראלים האירוע חלף מבלי משים. קצת אחרי שקיימה מסיבת עיתונאים משותפת עם רה"מ בבריסל, קבעה מוגריני שאם נתניהו מצפה שמדינות נוספות יעבירו את שגרירויותיהן לירושלים בעקבות הצהרת טראמפ, הוא יכול לשמור את ציפיותיו לאחרים - כי מדינות האיחוד לא יעשו זאת. 

ואז זה קרה: היא חייכה. חיוך קטן, מתחכם, מתנשא, לעגני. חיוך אובאמי. 

ואצל פרשנינו - שמחה גדולה, וכאמור, נוטפת נוסטלגיה. כי מתי בפעם האחרונה מישהו בקהילה הבינלאומית הריץ דאחקה על חשבון נתניהו? בדיוק שנה. הו, אובאמה. הלכת ולקחת איתך את הרגליים על השולחן, החיקוי המשעשע של קול הבריטון ופליטות הפה הכלל־לא־מכוונות למיקרופון של סרקוזי. והצ'יקן שיט, כמובן. היה עם מה לעבוד. כל חיוך מוגריני־אובאמי שכזה הוכיח מחדש את תזת הבידוד מדיני, הצונאמי המתרגש ונידויו של נתניהו מהקהילה הבינלאומית. כמו ילדים שמביאים את האח הגדול למריבה בחצר בית הספר, ככה הם היו מגרדים איזה ציטוט מאובאמה לדיווחיהם חמורי הסבר. 

ואז הגיע טראמפ, לא רק לבית הלבן, אלא גם לירושלים. ולנשיא הלא צפוי הזה יש בלב אהבה גדולה לישראל וכבוד ענק לנתניהו. את זה קצת קשה לבלוע. מה עושים? שוכחים מהר־מהר את כל מה שזעקנו עד לפני שנה, שאסור להתחצף לנשיא אמריקני או להסתכסך איתו, כי זה עלול לפגוע ביחסינו עם בעלת בריתנו הבכירה. מעכשיו מותר להגיד מה שרוצים, אם זה משרת את האג'נדה: שהוא מטורלל, שהוא לא רציונלי, שהוא פופוליסט, שהוא פשיסט. ואז, פלא פלאים, את הלבלוב ביחסים בין ירושלים לוושינגטון אפשר להמיר בטקטיקה דמגוגית שפלה, guilt by association שמה. סוג של "אמור לי מי הם חבריך". ההיסק הוא פשוט: אם טראמפ מכבד אותך, אתה בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

אז כשטראמפ מצהיר שמעתה והלאה נקודת המוצא למשא ומתן היא שירושלים היא בירת ישראל הרשמית, גם זה נהפך בפעלול אקרובטי להוכחה ניצחת למצבה הדיפלומטי הירוד של ישראל בעידן נתניהו. עוזי ברעם מזהיר, למשל, ב"הארץ" שאין מה לשמוח ממתנה הניתנת מידו של משוגע, וברק רביד מסביר בערוץ 10 שהתגובה האירופית הצוננת מעידה על בידודם של נתניהו וטראמפ. 

זה פאתטי. ההצהרה של טראמפ לא רק ריסקה כמה מהקונספציות על מצבנו הדיפלומטי "הנורא" ועל מעמדו "הרעוע" של נתניהו בין שועי עולם, היא גם הדגימה שיש לישראל עדיין היכולת לנצל באופן אפקטיבי הזדמנויות פוליטיות כדי להיטיב את עמדותיה לקראת כל התפתחות עתידית. אפשר להבין את החמיצות: נתניהו מוכיח, שוב, שהוא מבין את הזירה הבינלאומית טוב מכל מבקריו. מה נותר להם, בעצם, מלבד געגועים לאובאמה, וחיוכה המנחם של מוגריני?

הכותב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו