הימין עולה באירופה: הזדמנות לפיוס בין אוסטריה ליהודים

ב־4 בפברואר 2000 נפל דבר באירופה: לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה צורפה לשורות ממשלה כלשהי מפלגת ימין קיצוני - "מפלגת החופש" האוסטרית בראשותו של ירג היידר, שלא הסתיר את הערצתו לנאצים. אוסטריה והעולם סערו. שני מיליון אנשים השתתפו באחת ההפגנות הגדולות שהתקיימו ברחובות וינה. האיחוד האירופי הטיל לראשונה עיצומים על מדינה חברה. ישראל החזירה את השגריר מווינה, והיחסים בין שתי המדינות הוקפאו בפעם השנייה בשני עשורים (קדם לזה משבר בחירתו של קורט ולדהיים, מזכ"ל האו"ם לשעבר ובעל העבר הנאצי, לנשיא אוסטריה באמצע שנות ה־80). היידר שילם את המחיר: אף שמפלגתו היתה השותפה הגדולה בקואליציה, הוא עצמו נותר מחוץ לממשלה ו"מפלגת העם" השמרנית קיבלה לידיה את הגה השלטון.

המחאה והעיצומים לא ארכו זמן רב. האופוזיציה האוסטרית נכנעה לקור. האיחוד האירופי הבין שאוסטריה אינה המדינה היחידה שמפלגת ימין קיצונית עומדת להיכנס לממשלתה. על הפרק עמדו איטליה, דנמרק והולנד. אי אפשר להטיל על כולן סנקציות או לאיים בהוצאתן מהאיחוד. גם ישראל הסתגלה למציאות הפוליטית החדשה: דווקא הממשלה הבעייתית, שבה ישבו נציגי "מפלגת החופש", אישרה לראשונה - אחרי עשרות שנים של התכחשות וסירוב מצד ממשלות קודמות, הסכם פיצויים סמלי ביותר ליהודים ממוצא אוסטרי שרכוש משפחותיהם הוחרם בידי הנאצים. מחווה משפילה, אמנם, עבור היהודים האוסטרים, שקיבלו פיצויים מזעריים. אך עדיין מחווה. נציגי "מפלגת החופש" גם רתמו את קשריהם בעולם הערבי כדי לסייע לישראל במו"מ על חטופים ונעדרים. בסופו של דבר, החזירה ירושלים את שגרירה לווינה.

כשתושבע היום בפרלמנט הווינאי ממשלתו החדשה של סבסטיאן קורץ, יישבו בה שוב בכירי "מפלגת החופש" - הפעם במשרדים חשובים ביותר (הגנה, פנים, תשתיות). מספר המפגינים ברחובות יהיה נמוך למדי, האיחוד האירופי כלל לא שוקל להטיל על אוסטריה עיצומים, ובישראל יש הקוראים בקול רם לממשלה לשקול מחדש את מדיניות החרם, שעדיין בעינה, כלפי "מפלגת החופש", ולבחון את השינויים שעברה המפלגה בהנהגתו של היינץ-כריסטיאן שטראכה, יורשו של היידר.

הרבה דברים השתנו באירופה ב־17 השנים האחרונות; בין היתר בשל שבירת הטאבו הפוליטי ביחס למפלגות הימין הקיצוני, שנגרם עם צירופה של "מפלגת החופש" לשורות ממשלה. הקנצלר השמרני דאז, וולפגנג שיסל - שאביו היה נאצי אדוק והוא עצמו דבק בגרסה השקרית שאוסטריה היתה הקורבן הראשון של הרייך השלישי - טען שהכנסת "החופשיים" לממשלתו נועדה לעקר את כוחם ככוח אופוזיציה באמצעות הכרחתם להוכיח את יכולותיהם המעשיות לשלוט. לטווח קצר, המניפולציה הוכיחה את עצמה. אחרי כמה שנות חברות בממשלה נדמה היה ש"החופשיים", בעיקר בגלל אופיו הלא יציב של היידר, עמדו בפני חיסול עצמי. היידר נהרג בתאונת דרכים, אך מפלגתו הצליחה להתאושש ולמצב את עצמה ככוח פוליטי משמעותי. סוגיות הזרים, ההגירה, האסלאם והפליטים, שתמיד היו חלק ממצע המפלגה, הפכו לבעיות בוערות. "החופשיים" הפכו מקיצוניים בשוליים לאלה שיכולים כיום לומר "ראו, הזהרנו", ולהתמקם בלב הזרם המרכזי של החברה.

סבסטיאן קורץ אינו וולפגנג שיסל. הוא ידיד אמת של ישראל. עד כדי כך, שבמצע ממשלתו הוכנסה לראשונה בתולדות אוסטריה התייחסות ומחויבות לאופיה היהודי של ישראל והכרה באשמתה של אוסטריה בשואה. שטראכה אינו היידר. הוא אמנם נסוג קמעה מהבטחתו לדאוג להעברת השגרירות האוסטרית לירושלים, והדרך שבה ניצל את "פרשת טל זילברשטיין" לצרכיו הפוליטיים, עם "נגיעות" אנטישמיות, עוררה אי־נחת רבה בקרב יהודי אוסטריה ואירופה. כעת עליו להוכיח במעשים את כוונותיו כלפי ישראל והיהודים כסגן קנצלר. אחת הדרכים תהיה להביא לפיוס עמוק יותר בין אוסטריה ליהודיה, גם באמצעות הסכם פיצויים הולם.