"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המצעד בת"א: לינץ' בתחפושת של מחאה ציבורית

,עודכן

נראה שמרוב התפעלות עצמית, שכחו בשמאל איך הם עצמם הצמידו את הכינוי הדוחה "אספסוף" למפגינים שעמדו לצידו של אלאור עזריה, בחלקם לוחמים במילואים והורים לחיילים. אחרת קשה להבין את העלבון המעושה של כמה ממובילי הדעה ב"מחנה הדמוקרטי", לנוכח הספקנות שמגלים עמיתיהם בימין ביחס ל"מצעד הבושה" ברוטשילד. כן, נדב אייל ושות', בדמוקרטיה מותר לפקפק גם במחאה.

אני הולך לחטוא כאן באד־הומינם, אבל לפעמים גם טיעון לגופו של אדם, או אנשים במקרה הזה, יכול להיות רלוונטי לדיון. כי אם המחאה נגד השחיתות סובלת מבעיה תדמיתית של חוסר אמינות בעיני חלקים גדולים בציבור הימין, זה לא רק מפאת האג'נדה (ותכף נגיע אליה). הרבה מאוד זה גם בגלל מובילי המחאה ואחדים ממליצי היושר שלה.

אם מנהיג האופוזיציה הנבחר הוא היפר־קפיטליסט, שצבר את הונו בפרוזדור המסואב מעמדת הרגולטור לשליט של תאגיד, קשה להאמין לציוציו הטהרניים על ניקוי אורוות. וכשמארגן ההפגנות מעיד על עברו המושחת בעצמו (אבל הוא חזר בתשובה, תספרו לעצמכם בעיניים עצומות), ומתרברב בפומבי ברעיון המבריק להתסיס את דעת הקהל כדי להשפיע על תהליכי חקירה עדינים כחלק מתוכנית־על להפלת השלטון, קשה להשתכנע שהוא קם בבוקר רק כדי לטהר את המערכת הציבורית. גם מותר לשאול איך שכיר לשעבר, עם משאלת נקם במעסיקיו וקופת שרצים לא פשוטה תלויה על גבו, הופך לגיבור מעמד הפועלים, סמל לניקיון כפיים.

אז מביטים אזרחים, מאלה שדעתם לא נתונה מראש, ומזהים את הבלוף הברור כשמש. אולי כי הוא התנוסס על שלט במאחז המחאה הקודם: "אשם עד שהוכחה חפותו". והם גם מזהים את הדמגוגיה בקריאת המארגנים: "מי שלא בא להפגנה נגד השחיתות בשדרות רוטשילד בתל אביב השבת הוא בפועל בעד השחיתות".

וגם מי שרוצה להאמין מתקשה להבין את המאמץ היחצ"ני לשוות לאווירה הציבורית (המהונדסת לעילא) דהיום את רוח התקופה שקדמה לניצחון המערך ב־92' (על הסיסמה "מושחתים נמאסתם"), או לשווק את האנלוגיה המופרזת בין "ימי מפא"י האחרונים" ל"קץ שלטון נתניהו". זה מאומץ, מגמתי ושקוף. מכאן הספקנות.

כי זה אמנם עוטה כתונת צחורה של מאבק בשחיתות, אך בפועל יורד לסנטימנט הנמוך ביותר בהובלת המונים: לינץ'. בסוף הלהג וההתרגשות, סומנה כאן מטרה ברורה: להפעיל לחץ על גורמי חקירה ומשפט, כדי שתוצאות ההליך המשפטי יתאימו לאג'נדה פוליטית מובהקת. האמצעי: להתסיס כמה שיותר אנשים בתחושת "צדק מלמטה", שיצבאו בהמוניהם על דלתות היכלי המשפט ויכפו על המערכת הכרעה לרוחם.

אז נכון, כבר לא גוררים נאשמים מאולם בית המשפט ותולים אותם על עץ כדי להשביע את האספסוף הרעב לצדק. אבל העיקרון זהה. היצר הקמאי הזה מסוכן לדמוקרטיה ולשלטון החוק פי אלף יותר מחוק ההמלצות. מי שמזהה את הטירוף הפרוורטי הזה לאשורו, מבין שחוק ההמלצות נולד במידה רבה כתגובה מרסנת למנטליות מתפשטת של לינץ'. זאת הסיבה שהוא היה המניע הבולט להפגנה במוצ"ש.

הכותב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר