דילמת חאדר: ישראל בין הפטיש לסדן

אירועי סוף השבוע ברמת הגולן היו תזכורת נוספת לקלות שבה עלולה ישראל להישאב למלחמת האזרחים בסוריה. לכאורה, לא קרה דבר חדש. המורדים - במקרה הזה ארגון תחריר א־שאם (המוכר יותר בשמו הקודם, ג'בהת א־נוסרה) - ביצעו פיגוע התאבדות נגד תומכי הנשיא אסד בכפר הדרוזי חאדר. בשום שלב לא עמד הכפר בסכנת כיבוש, אבל האירוע איים להצית באחת את הגזרה כולה.

הדרוזים בישראל היו משוכנעים שאחיהם בסוריה נתונים בסכנה, ופעלו בשני צירים במקביל: ראשי העדה הפעילו לחץ טלפוני על ראשי המדינה וצה"ל, ובמקביל שלחו את הגייסות לשטח. מאות צעירים הגיעו לאיזור הגדר, ובשלב מסוים אף פרצו אותה. צה"ל נדרש למאמץ כפול כדי להרגיע את הרוחות: הראשון, בהרתעה, מול תחריר א־שאם, שהוזהר כי ייפגע אם יפגע בחאדר; השני, בהרגעה, מול נכבדי העדה בארץ והצעירים שפרצו את הגדר, ששוכנעו לשוב לשטח ישראל.

ישראל נקלעה במקרה הזה בין הפטיש לסדן. הברית עם הדרוזים בישראל ברורה וחד־משמעית, אבל חאדר הוא כפר עוין, שנאמן לנשיא אסד וכבר שיגר מתוכו חוליות שפעלו בשליחות חיזבאללה במטרה לבצע פיגועים כנגד צה"ל. מכאן שתמיכה בחאדר היא לא רק תמיכה בדרוזים, אלא במשתמע גם סיוע לאסד במלחמתו הפנימית בסוריה.

מאידך, הימנעות מסיוע לחאדר היא לא רק סטירת לחי לדרוזים בישראל (שחלקם מחזיקים בקשרי משפחה בכפר), אלא גם סיוע למורדים - במקרה הזה שלוחת אל־קעידה בגולן; לאיש בישראל אין אשליות מה יקרה אם חאדר ייכבש ואנשי הארגון יהיו מטר ממג'דל שמס.

הבחירה הישראלית היתה חד־משמעית: בדיוק כמו לפני שנתיים וחצי, בסיבוב הקודם שבו היה חשש כי הכפר ייכבש, גם ביום שישי הבהירה ישראל שתגן על חאדר - כחלק מבריתה עם הדרוזים בישראל. זה לא אומר שצה"ל התכוון לשלוח חטיבות חי"ר ושריון לשטח סוריה: חאדר נשלט טופוגרפית, ואפשר היה למנוע את הגעת המורדים אליו בשילוב של פעילות אווירית ואש מרחוק. אבל למרות שישראל הכריעה, הבעיה נותרה. מי שרוצה לגרור את ישראל למלחמת האזרחים בסוריה - או אפילו "רק" להעמיד במבחן את שאלת הברית עם הדרוזים בארץ - צריך לפגוע בחאדר. זאת בשורה רעה לאסטרטגיה הישראלית בסוריה, משום שהיא נוטלת חלק מהשליטה על האירועים מידי ישראל ומעבירה אותה לידי גורמים בלתי אחראיים ברמת הגולן.

ובעוד הזירה הסורית נרגעה אתמול (זמנית לפחות), התעוררה הזירה הלבנונית. התפטרותו של ראש ממשלת לבנון סעד אל־חרירי אמנם אינה נוגעת במישרין לישראל, אבל נאום ההתפטרות שלו נשמע כאילו נלקח מדף המסרים של ממשלת ישראל: האשמת חיזבאללה ואיראן בבחישה באינטרסים הפנים־לבנוניים, וההדלפה כאילו סוכל לפני כמה ימים ניסיון להתנקש בחייו.

אין ספק שאל־חרירי חשש כי יירצח. לא רק בגלל שזה קרה לאביו, אלא משום שהוא מכיר את יריביו ומזהה את המוטיבציות שלהם. החלטתו לצאת פומבית כנגד הציר השיעי - לא בפעם הראשונה - היא לא רק אמיצה אישית; אלא קריאה לקהילה הבינלאומית להציל את לבנון, כאשר הימים הקרובים יבהירו האם הוא פעל עצמאית או בשליחות שותפיו־פטרוניו בסעודיה. דבריו של אל־חרירי מסבכים את חיזבאללה. הארגון לא רק הואשם במרומז בניסיון ההתנקשות ובגלוי בניסיון להשתלט על לבנון, אלא גם ייתפס עתה כאחראי לכאוס הפוליטי שעתיד לפקוד את לבנון בעקבות ההתפטרות. זה יגרום לכך שבמקום לנוח על זרי הדפנה ולעסוק בשיקום שאחרי הניצחון במלחמת האזרחים בסוריה, נקלע חיזבאללה בניגוד לרצונו למערבולת פוליטית חדשה בלבנון.