המאבק על תקציב הביטחון חוזר

לסערה הקבועה שמלווה את דיוני התקציב השנתיים תצטרף השנה סערה ישנה שעושה קאמבק: הדרישה להגדיל את תקציב הביטחון. צה"ל פועל בשנתיים האחרונות תחת התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שמתוכננת להימשך עד אמצע 2020. התוכנית הזאת גובשה אחרי שנים רבות שבהן פעל צה"ל בתקציב חד־שנתי בלבד, מה שגרר מקח וממכר קבועים בין משרדי הביטחון לאוצר והגביל את יכולתו של צה"ל לתכנן לטווח ארוך.

שני הצדדים, האוצר והביטחון, נפגעו מהיעדר תר"ש. האוצר - מהדרישה הרוטינית, המופרזת לעיתים, לתוספת לתקציב הביטחון, ובניפוח מספר משרתי הקבע. הביטחון – בחוסר היכולת לתכנן לטווח ארוך מבחינת פרויקטים, מלאים, אימונים ומילואים, וגרוע מכך – בפגיעה הנמשכת והמסוכנת במשרתי הקבע, שנאלצו לספוג את הטענות הקבועות שהם חבורת מיליונרים שעושקת את הקופה הציבורית. התר"ש נועד לשים סוף לכל אלה. לקבוע תקציב ביטחון שיהיה גבוה מזה של השנים הקודמות, אבל כזה שיהיה חלוט ויגובה בתוכנית עבודה ברורה שתכלול התייעלות משמעותית בצה"ל. זה איפשר לצה"ל לעשות מהפכה בעיקר בכל הקשור לאימונים והמלאים, שהצד השני שלה היה היפרדות – כחלק מיישום לקחי "ועדת לוקר" – מאלפי משרתי קבע.

כעת דורש שר הביטחון ליברמן לפתוח את הסיכומים ולהזרים לצה"ל תוספת תקציב משמעותית של כ־4.5 מיליארד שקלים בשנה. הסיבה: השינויים במזרח התיכון, שמציבים בפני ישראל איומים שלא היו קיימים כאשר סוכם מתווה התקציב הנוכחי.

ליברמן מכוון בעיקר לשינויים בסוריה. כאשר סוכם התר"ש ב־2015 נדמה היה שמלחמת האזרחים בסוריה תימשך עד אין קץ, ושאסד לעולם לא יצליח להחזיר את המדינה לשליטתו המלאה ("אי אפשר לעשות ביצה מחביתה", נהג לומר שר הביטחון הקודם יעלון). גם איראן עוד לא היתה אז גורם משמעותי באזור, ורוסיה רק הציבה את ראשוני כוחותיה בסוריה.

המצב השתנה מאז משמעותית. האיום הקיומי הוסר מעל משטר אסד, ומדי יום הוא מחזיר לשליטתו שטחים נוספים. רוסיה הפכה לגורם דומיננטי שנמצא כאן כדי להישאר, וכמוה גם איראן – שמתכננת להקים בסוריה בסיסי קבע אוויריים וימיים, ולהציב בה מיליציות שיעיות לוחמות.

כל אלה יציבו בפני צה"ל אתגר אסטרטגי שונה מזה שהיה לפני שנתיים. זה אמנם לא יקרה מחר בבוקר, אבל הכיוון ברור ומחייב היערכות, בעיקר בכל הקשור למודיעין, לחימוש מדויק, למיירטים למערך ההגנה האווירית ולהאצת האימונים בצבא היבשה – היערכות שמשמעותה הרבה מאוד כסף.

ועדיין, מתבקש לשאול אם זה מצדיק את פריצת מסגרת התקציב. כיום נאמד תקציב הביטחון בכ־52 מיליארד שקלים (ועוד סיוע חוץ אמריקני בדולרים), שחלקו הגדול כלל אינו מיועד להתעצמות צה"ל אלא לסעיפים אחרים: פנסיות (כ־8 מיליארד), שיקום ונכים (כ־3.5 מיליארד), משפחות שכולות והנצחה (כ־1.6 מיליארד) ועוד.

צה"ל יתקשה למצוא מתוכו את הכסף להתעצמות הנדרשת כעת: ההתייעלות בשנתיים האחרונות השאירה מעט מאוד שומנים שאפשר עוד לחתוך בהם. גם האמריקנים לא יסייעו: הסיוע לעשור הבא (שיחל ב־2019) כבר סוכם, ובתקופה של קיצוצים משמעותיים בתוך ארה"ב ספק אם יהיה אפשר להצדיק הגדלת סיוע למדינה אחרת. גם תגובת האוצר צפויה: לא רק שמדובר בהפרת הסכם, אלא שהצרכים רבים – מנכים ותשתיות, ועד חינוך ורווחה – ובעיקר מוגבלים, והגדלת תקציב הביטחון תחייב פגיעה במגזרים אחרים במשק.

המשמעות היא חידוש הקרב על התקציב. הפוליטיקאים ליברמן וכחלון אולי ירוויחו מקרב כזה, שייתן גם לא מעט תעסוקה לכתבים הכלכליים והצבאיים ולפקידות בשני המשרדים, אבל עניינית – הקרב הזה הוא רע לכולם. וממילא, סופו של התהליך ידוע: תימצא פשרה מפא"יניקית שתיתן תוספת מסוימת, גדולה מזאת שרצה הביטחון וקטנה מזאת שהסכים האוצר. חבל רק שבדרך אליו ימלאו הצדדים מחדש את מיכלי הדם הרע שרוקנו במאמץ רב בשנים האחרונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו