פסיקת בג"ץ: אין סתירה בין דמוקרטיה ליהדות

יש להניח שפסק הדין החשוב שניתן אתמול יהפוך לאחת מאבני הפינה של מדיניות ההגירה הישראלית. הוא משקף היטב סוגיה חשובה ומורכבת, סבוכה ועדינה, שאינה יורדת מסדר היום הציבורי.

פסק הדין מעורר שאלות ערכיות ומעשיות בדבר גבולות החובה האנושית והמוסרית לסייע לכל אדם במצוקה. כך במיוחד כשמדובר בפליטים, שהשבתם לארץ מוצאם או, כמו במקרה שנדון בפסק הדין, למדינה שלישית, עלול לפגוע קשות בזכויותיהם.

לצד הקביעות המשפטיות החשובות שנכללו בו, פסק הדין מזים באחת דעות שנשמעות תדיר בדבר אטימותם, כביכול, של השופטים, לסבלם של תושבי דרום ת"א או של הפליטים. הוא סותר את הטענה בדבר "שמאלניותו" של בית המשפט העליון או בדבר אקטיביזם מופרז. בד בבד פסק הדין מלמדנו פעם נוספת שאין סתירה בין מחויבות לערכים היהודיים לבין מחויבותנו לערכים הדמוקרטיים. כמו תמיד, האיזון בין הערכים מביא לתוצאה שלגמרי אינה אידיאלית, אך במציאות הבלתי אפשרית שאנו חיים בה היא כנראה בלתי נמנעת.

במדינת ישראל מדיניות הגירה חייבת לעלות בקנה אחד עם ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ובייחוד לנוכח הזיכרון ההיסטורי היהודי. ביטוי יפה לכך ניתן בדבריהם של השופטים רובינשטיין ומלצר, בסוף פסק הדין. לאחר שהצטרפו למסקנת הנשיאה מרים נאור, עמדו על מקור החובה האנושית, המוסרית והיהודית, לנהוג רגישות מיוחדת בעניין זה.

קביעה חשובה בפסק הדין נוגעת לתקפות ההסכם הסודי שבין מדינת ישראל והמדינה השלישית. שופט שהאקטיביזם השיפוטי נר לרגליו היה עשוי לפסול את ההסכם רק בשל נימוק זה. אבל היושבים בדין גילו אחריות ומתינות, וקבעו שלנוכח נסיבותיה המיוחדות של הסוגיה הרגישה אין לפסול. הנשיאה נאור קבעה עוד שבנסיבות ראויות, הסכמת המורחק לעבור למדינה השלישית תהיה תנאי לבסיס החוקי להרחקתו. לצד זה עמדה הנשיאה על חובת המדינה לבחון חלופות אחרות, פוגעניות פחות.