המאבק ב־BDS: פרנקפורט תחילה

החלטת עיריית פרנקפורט לאסור שימוש בכל מתקן עירוני לצורכי פעילות שקוראת להחרים את ישראל - עשויה להיות אבן דרך משמעותית במאבק נגד שוללי המדינה היהודית. ההחלטה המבורכת לא מסתפקת באיסור נקודתי, אלא מעמידה את תנועת החרם אל עמוד הקלון, מכנה אותה אנטישמית וחושפת את הדמיון החד־משמעי בינה לבין התנועה הנאצית. מדובר באמירה ערכית שחושפת את פרצופם האמיתי של מי שממשיכים לנהל קמפיינים נגד עצם קיומה של ישראל.

כעת יש לקרוא לערים נוספות בגרמניה ובמדינות אחרות ללכת בעקבות פרנקפורט. המלאכה עוד רבה. מימון ציבורי עדיין מזין ומפרנס יוזמות אנטי־ישראליות כמעט בכל רחבי אירופה. כספי משלמי המסים בשווייץ, שבדיה, דנמרק, הולנד, ספרד ובריטניה ממשיכים להניע את גלגלי השנאה כלפי ישראל, לעיתים אף בניגוד לעמדת הממשלות של המדינות האלה.

לפני כשבוע נודע על הפסקת הזרמת המימון האירופי לארגון הפלשתיני WATC, ש"הצטיין" בהנצחת מחבלת מתועבת ובהפיכתה לדמות לחיקוי עבור נשים ברשות הפלשתינית. עם זאת, ארגונים שמעלילים על ישראל, מפיצים עליה שקרים ומציירים אותה כהתגלמות הרוע עלי אדמות בדרך כלל לא סובלים מהיעדר תקציבים.

אסור להקל ראש במערך של מאות גופים אנטי־ישראליים, שאמונים על הפגיעה בשם הטוב של כולנו. רחוק מעיני הציבור הישראלי, באוניברסיטאות ובמכללות, המאבק ההסברתי מתנהל בכל יום, וברוב המקרים ישראל וידידיה עדיין מצויים במגננה. דוגמאות לא חסרות, למרבה הצער. שלט שמאשים את ישראל ב"טיהור אתני" באוניברסיטת מזרח אנגליה, קריאה להחרים את ישראל באוניברסיטת מנצ'סטר, החלטת אגודת הסטודנטים לדרוש משיכת השקעות מישראל באוניברסיטת מדינת קליפורניה. חוסר הצדק שבהתקפות על המדינה היהודית זועק לשמיים, אך הכמות עושה את שלה. הצופים באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה מופגזים בתעמולה אנטי־ישראלית רציפה מכל עבר, ורובם לא חסינים מפני השפעתה. הרעל מחלחל ומזהם הרבה חלקות טובות.

לישראל אין מספיק משאבים כדי להגיע לכל קמפוס ולהפריך כל עלילת דם. מכאן החשיבות של בריתות ושיתופי פעולה עם פעילים מקומיים, יהודים ובעיקר כאלה שאינם יהודים. אולם כדי לנצח בקרב על התודעה דרוש יותר מכך.

צריך לעבור מן ההגנה להתקפה. אויבי ישראל קלטו זאת מזמן, ומאז עשו ועושים שימוש בטקטיקה התקפית ללא הפסק, מתוך הבנה שאם זורקים טונות של בוץ אל מטרה כלשהי, נקייה וטהורה ככל שתהיה, משהו ממנו יידבק ויכתים אותה.

במשך שנים ישראל האמינה שהבוץ לא יפריע. לפני כעשור התעוררנו, והתחלנו בפעולת הניקוי. אך אין בה די: זה הזמן לעבור להתקפה ולטפל במשליכי הבוץ.