166 עמודים, עשרות שעות של דיונים, אין סוף כותרות ומילים - והכל על מאבק מיותר, שבמסגרתו שני הצדדים אומרים דבר אחד ומתכוונים בכלל לדבר אחר.
התנועות שאינן אורתודוקסיות מנהלות את המאבק סביב מתווה הכותל בעיקר בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה שלו. הרבה יותר קל לנהל מאבק על הכותל, מאשר על סוגיות סבוכות כמו גיור וזכויות נישואים, למרות שבשיחות סגורות הם מודים שאלו הסוגיות החשובות להם הרבה יותר מביקור של פעם בשנה בכותל המערבי. בשיחות סגורות עוד יותר הם מתלוננים על הרחבה הצדדית שניתנה להם מכיוון ששם אף אחד לא יכול לראות אותם – כלומר לא התפילה הבעיה, אלא ההכרה.
גם בצד החרדי מנהלים את המאבק הזה לא רק מתוך קדושת המקום, אלא מתוך קדושת המאבק נגד התנועות שאינן אורתודוקסיות. אמנם הכותל המערבי הוא שריד אחרון לבית המקדש, אך הוא גם מקום שאדמו"רים ורבנים אוסרים על חסידיהם להגיע לשם בגלל שהוא מקום שמבקרים בו ישראלים־חילונים רבים, שלא תמיד לבושים במידת הצניעות המקובלת על הרבנים. לא פעם נשמעו קולות של חרדים הקוראים להתעלם לחלוטין מהפרובוקציות של נשות הכותל וחברותיהן, כי לפעמים הנזק שעושה כותרת על פרובוקציה גדול יותר מהרווח שבמחאה נגד הפרובוקציה.
בעוד הרפורמים נלחמים אך ורק על ההכרה, החרדים נלחמים על אי ההכרה. והכותל? הוא נתקע באמצע.
בין שני הצדדים, ורחוק מהדיונים בבתי המשפט וכותרות העיתונים, נמצא עם ישראל. ציבור שלם שלא מתעניין במאבקים האלה, מחונך ומחנך לכבד דת מכל סוג. עם ישראל שמגיע לכותל ללמידה, תפילה או סתם לטיול של חופש גדול, הוא עם ישראל שונה, ששונה מהתככים המזימות והמאבקים. הוא מכבד בלבוש צנוע, שקט ואצילי כשהוא מבקר בכנסיות בעולם, ובאותה מידה לא ייכנס בלבוש פרובוקטיבי חשוף לאכול צ'ולנט בבני ברק. האנשים האלה, רוב הציבור הישראלי, יגיעו לכותל ויניחו על הראש את הכיפה מקרטון וילמדו את הילד לשים פתק בין האבנים. הקרב הזה מיותר, ומבחינתם שמישהו אחר ידפוק את הראש בקיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו