אום כל חטאת

ישראל שגתה כשקיבלה את אום אל־פחם מירדן ב־1949 • מי שמחפש הוכחות, ימצא אותן בדברים המקוממים שכתב ח"כ יוסף ג'בארין נגד חוק הלאום, וב"מסמכי החזון לערבים הפלשתינים" מ־2006 • עיר אחת כמשל

השייח' ראאד סלאח מהתנועה האסלאמית, שמרכזה באום אל־פחם, נעצר השבוע בפעם המי יודע כמה לאחר שהסית לשפיכות דמים באל־אקצא. פעילותו זו, לצד חתרנותם של מרבית בכירי הרשימה המשותפת, הבליטה את מרכזיותה של העיר כערוגה למחבלים ולמתנדבי דאעש - מרביתם בני חמולת ג'בארין, שרצחו שוטרים באל־אקצא. 

אין שוני בין תנועתו של סלאח לבין תנועות הטרור האסלאמיות בעולם. כולן פועלות לפי פרשנות האחים המוסלמים, ובשורתן ברורה: טבח במיעוטים, ביהודים ובנוצרים, אונס והרס מסגדים וכנסיות. לפי הקוד התפעולי האסלאמי של סלאח, אמור מודל דאעש לעבור מא־רקה שבסוריה לכאן; אום אל־פחם אמורה להפוך לעיר צבאית, בדלנית והתקפית; וירושלים - לדמשק ההרוסה. הצצה בכיוון זה סיפקו הלוויות הרוצחים מאל־אקצא, והטרוריסטים ומתנדבי דאעש מאום אל־פחם שגדלו בצלחת פטרי האלימה שמזינים סלאח ואנשיו. 

הצורך למנוע את ניצול הדמוקרטיה לחתרנות ולהסתה, שמקורן הן מהאסלאמיסטים והן מהאגף הפוליטי של הנהגת ערביי ישראל - הוא אחת הסיבות העיקריות לחוק הלאום, שתכליתו לשמור על זהות המדינה ולהגן עליה מפני שונאיה. 

כנציג אלה המבקשים למחות את ישראל ממפת האזור ולכונן בה עוד פלשתין (נוסף על עזה, הגדה המערבית וירדן), הלין ח"כ יוסף ג'בארין מאום אל־פחם נגד החוק המתגבש. במסמך משפטי סדור טען כי "החוק מחריף את אי השוויון בין האוכלוסיות, מכפיף את המיעוט הערבי לאינטרסים של הרוב היהודי ומתעלם מזיקת העם הפלשתיני כיליד במולדתו". לדבריו, "החוק מערער את הלגיטימיות הישראלית כדמוקרטיה בארץ ובחו"ל". 

מתברר שג'בארין וחבריו רוצים בהקמת "פלשתין" "נקייה" מיהודים באיו"ש, אך דורשים את ביטול ישראל על סמליה, דגליה, המנונה ומועדיה כמדינה יהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה. טענתו מתבססת על החלטה 181 של האו"ם, הנוגעת לכינון שתי מדינות - ערבית ויהודית. במובאה של ג'ברין, אמורה חוקת שתי המדינות "להקנות לכל איש במיעוט שמנגד זכויות שוות והגנת החוק". אלא שלפי ציטוט זה, מדובר רק בשוויון "לכל איש" ולא במתן לגיטימציה להתארגנות בדלנית וחתרנית במדינת האחר, כעולה ממשנתו העוינת.

ואכן, "מסמכי החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל" (2006), שאת הפרק המשפטי שלהם כתב ג'בארין, תובעים "בידול קיבוצי, לאומי, אוטונומי, פלשתיני בכל תחומי החיים במדינה", לצד תביעה לשוויון בכוח ובהשפעה בשלטון המרכזי הישראלי ובמוסדותיו, הרבה מעבר לחלקם הדמוגרפי. 

 

לקרוא כדי להאמין

הטיעונים שבמסמכי החזון ובמכתבו של ג'בארין גרועים מהדרישות עצמן. צריך לקרוא כדי להאמין: הם מתבססים על "היות ערביי ישראל מיעוט 'ילידי' טעון הגנה ועשוק, שצריך להפלותו לטובה", על תפיסה שלפיה "ערביי ישראל הפלשתינים הם בעלי הבית והיהודים שפשטו הם תולדת הקולוניאליזם המערבי"; וכן כותבים כי "היהודים כפו על המדינה צביון יהודי ומנעו מהילידים, המקופחים ובעלי הזכויות האמיתיות יכולת לקיים פעולה עממית ומאבק ציבורי". 

זאת ועוד: "האזרחות הישראלית נכפתה על הערבים כדי לשמר את נחיתותם", ו"ישראל מונעת בזדון את הקשר הפיזי והרוחני הלאומי עם הפלשתינים בשטחים, כופה בכוח את תרבות הכיבוש ומתייחסת לערבים כעדות מיעוט ולא כמיעוט ערבי לאומי אחד". לפיכך, "מסרבת הנהגת ערביי ישראל ליהדות המדינה, בהיותה חומה בצורה המונעת שוויון לערבים". 

גם מסמכי החזון שוללים במשמעם את חוק הלאום, וקוראים ל"בנייה מחדש של המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של ישראל באמצעות הפיכתה לדמוקרטיה הסדרית". השינוי, נכתב, יבטיח "ששתי קבוצות הלאום במדינה יהיו בעלות שותפות מאוזנת כוח בשלטון". כך, "ממקום שווה ליד השולחן, יחלקו היהודים עם הממסד הלאומי הפלשתיני הייצוגי שייבחר - במשאבים, בקרקעות ובקבלת ההחלטות ובייצוג הסימבולי, כולל זכות וטו הדדית". במתכונת זו "ישולמו לפלשתינים פיצויים, תהיה זכות הגירה שווה, פליטי הפנים ישובו לעריהם וכפריהם, והוואקף האסלאמי והמקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים יהיו בשליטה בלעדית של הפלשתינים".

 

שותפות קצרת מועד

הרעיונות האלה מאגדים ח"כים ערבים אתיאיסטים, קומוניסטים מיליטנטים ופעילי שמאל רדיקלי עם האג'נדה האסלאמית של סלאח. זאת חרף הידיעה שרוב האוכלוסייה הערבית דוחה את הרגרסיה האסלאמית, חוקיה, מלבושיה ושתלטנותה - וברור שמדובר בשותפות קצרת מועד.

אולם מרבית הח"כים הערבים, שנשבעו אמונים לכנסת, מסיתים בצביעותם למימוש אג'נדה אסלאמיסטית זו, המאיימת בעצם על הרשות הפלשתינית ועל מדינות ערב המתונות. הם תומכים באופן גורף בחיזבאללה, בטרור חמאס, בהתפרעויות, בתעמולה (אל־ג'זירה), בליבוי סכסוך בין־דתי באל־אקצא ובהוקעה בינלאומית של ישראל. בכך הם יוצרים גם אנטגוניזם ערבי לבעיה הפלשתינית.

מדהים: נציגי המיעוט הערבי, המונה כ־20 אחוזים מהאוכלוסייה, מנסים להשליט את מאווייהם על רוב יהודי מוצק של 80 אחוזים מהמדינה. לו חפצו אנשי המשולש - "הילידים, המקופחים, שהאזרחות נכפתה עליהם" - לממש את חזונם, היו מתאחדים, על בתיהם, אדמותיהם ורכושם, עם אחיהם ברשות הפלשתינית ובונים מדינת־רוב "ילידית". ללא קיפוח, ללא אפרטהייד. אלא שלכך המקופחים מסרבים. הם אינם רוצים לבנות מדינה, אלא להרוס מדינה. 

ויש גם כאלה החולמים על "התנגדות", כמילה מכובסת לטרור. המהלומה שספגו המתפרעים באוקטובר 2000 ציננה קצת את החשק. אם יצליחו הח"כים הערבים וסלאח ליצור שוב התפרעויות בדומה ל"אירועי אוקטובר", זה יהיה ניצחון פירוס לבוחריהם.

ישראל שגתה כשקיבלה את אום אל־פחם מירדן ב־1949, וכשהכילה את כפרי העוטף במערכת המוניציפלית בירושלים. נסיגה ו"טרנספר לישראל" יתקנו זאת. 

כך, במסגרת "אום אל־פחם תחילה", תיסוג ישראל - כמו שנסוגה מגוש קטיף - ותסגור את הגבול ממערב לעיר. כך תסייע ישראל, ולו חלקית, ביישום "מסמך החזון" - ובא לישמעאל גואל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו