הר הבית אינו שאנז אליזה

שני ימי השישי עברו בשלום יחסי ברחבת הר הבית, אבל השלכותיו של המשבר עדיין איתנו. היחסים הדיפלומטיים עם ירדן לא שבו למסלולם (למרות לחצם של פלשתינים אזרחי ירדן לחדשם כדי לקבל ויזות לבקר בגדה המערבית), הרשות הפלשתינית אינה מחדשת את התיאום הביטחוני והאחר עם ישראל ומטריחה את עבדאללה מלך ירדן לרמאללה, מכיוון שהוא מבקש להימנע מקבלת אישור ישראלי למעבר בגשר אלנבי.

בימי שיא המשבר הוכיחו הפלשתינים לעצמם ולעולם שגם החלטה להשאיר את רחבת הר הבית ריקה גורמת לנו להילחץ ולעולם לחפש פתרון. הצבת גלאי המתכות לא היתה פשע, אלא אמצעי למנוע הכנסת נשק לרחבה. ההחלטה לא שקלה משום מה את ההשלכות המדיניות האפשריות שלה, היא היתה פתרון טקטי וטעות אסטרטגית. חבל שהממשלה לא חזרה בה מייד כשהבינה מה מחירה, אבל טוב שעשתה זאת בסופו של דבר. יש לסיום הפרשה מחיר, משום שנחשפה מבוכתה של ישראל, אך הוא עדיף בהרבה על השארת המשבר כפצע פתוח.

כמו לכל משבר, גם למשבר הר הבית יש יתרונות, ואחד מהם הוא היכולת לנסות להפיק לקחים ממה שהתרחש במהלכו, כדי להקטין את הסיכוי לטעויות דומות בעתיד:

אף על פי שיש אצלנו החוזרים ושואלים "מה היתה עושה צרפת אילו זה היה קורה בפריז?" הר הבית איננו השאנז אליזה מבחינת הריבונות הישראלית עליו. אין מדינה בעולם שאינה מכירה בריבונות צרפת על השאנז אליזה ואין מדינה בעולם המכירה בריבונותנו על הר הבית. הוסיפו לכך את העובדה שהנהגת האורתודוקסיה הדתית אצלנו רואה בעלייה להר הבית משום חילול הקודש, ושניהול המקום נותר בידי הוואקף הירדני. זוהי ריבונות שמצד אחד רק אנחנו מכירים בה, ומצד שני גם אנחנו הגבלנו את עצמנו במימושה ב־50 השנים האחרונות. יש קבוצה לא גדולה בחברה הישראלית שמעוניינת לשנות את הסטטוס קוו הלא־לגמרי־ברור, תוך נכונות להתעמת עם העולם ולהסתכן במאבק אלים ומתמשך עם הפלשתינים, אבל רוב גדול מאוד בציבור מתנגד לכך. מי שמתנגד לפתיחת תיבת הפנדורה הזו צריך להיזהר בפושרין, כל עוד לא הגענו להסכם קבע.

מדינות ערב, גם אלו שעימן התפתחו יחסים הדוקים מאחורי הקלעים, אינן נמצאות במצב שבו הן יכולות לצדד בנו במשברים כאלה. אסור לנו ליפול למלכודת האינטימיות עם מנהיגי ערב הלוחשים באוזנינו ביקורת על הפלשתינים. גם אם הם מבינים שגלאי המתכת היוו תירוץ בידי גורמים קיצוניים, אין סיכוי שיתעמתו עם דעת הקהל שלהם. היחסים הביטחוניים איתם לא יגרמו להם לכופף את הצד הפלשתיני, ויחסים גלויים איתם יצטרכו לחכות עד לשלום עם המדינה הפלשתינית העתידית.

במשבר האחרון שילמנו מחיר על כך שאין לישראל בר שיח פלשתיני סמכותי בירושלים. כאשר רה"מ אז, אריאל שרון, סגר את ה"אוריינט האוס" באוגוסט 2001, הוא לא הבין כי התחליף עלול להיות ראאד סלאח. ואיתו באמת אין טעם לדבר.

המל"ל היה חסר מאוד כגורם מתכלל במהלך קבלת ההחלטות. מל"ל בראשות אדם כיעקב עמידרור היה עשוי למנוע את שרשרת הטעויות. יש צורך דחוף להחזיר את עטרתו של המל"ל ליושנה.