בתחילת שנת הלימודים הבאה אשלח את שתי בנותיי הקטנות לבית הספר. שגרת היום האחרון של החופש המרגשת תוקדש להכנה מדוקדקת של התיק החדש, מילוי הקלמר בעטים ובמחקים ריחניים ועטיפתם של ספרי הלימוד. כמו בשנה שעברה נצא ביחד אל הרחוב, נשנן את שלבי חציית הכביש, ואני אחזור בפעם האלף ואחת על הבקשה לא לדבר עם זרים ולא לפתוח את הדלת למי שהן לא מכירות. המחשבה להזהיר אותן מפני הדמויות החינוכיות והמוכרות להן, שאליהן הן נושאות עיניים, אלה שנמצאות איתן שעות ארוכות בתוך המסגרת שאמורה להבטיח את שלום גופן ונפשן, מעולם לא עלתה על דל מחשבתי. רק מפני הזר והלא מוכר יגורתי. ולא עוד.
נתוני משרד החינוך שנחשפים מותחים את סף החרדה והתסכול לקצה חדש, ומכתיבים נוהלי זהירות חדשים שצריך לקבוע, וכן, צריך להתכונן לתסריט הגרוע מכל. ההבנה כי אין ביכולתנו להגן על ילדינו בכל רגע נתון היא מטרידה וקשה, כמו גם הפער הגדול בין השאיפה לגדל ילדים בטוחים בעצמם ושמחים לבין המתרחש במציאות. אסור בתכלית האיסור לגרום לפחד הזה לשתק אותנו מעשייה מונעת. גם הנטייה להתעלם ולהגיד "אצלנו זה לא יקרה" היא חסרת אחריות, והיא, האחריות, מוטלת על כתפינו שלנו, ההורים, ודורשת תוכנית פעולה ארוכת טווח, כדי שיוכלו ילדינו להבין מתי האור האדום נדלק.
ומתברר שלא רק גבולות הכביש והמדרכה חשובים להבחנה. חייבים להסביר לילדים על גבולות הגוף שלהם, להבהיר בצורה חד־משמעית מה מותר ומה אסור, כדי שאם וחלילה יתרחש האסור, הם יבינו ויהיו מודעים לכך ויוכלו להתריע ולשתף. חובתנו לתשאל אותם, להזכיר להם, לא לוותר כשהתשובות תהיינה מתחמקות וקצרות, לעודד אותם לדבר, לשאול שאלות מנחות ומפרטות, לא להסתפק בתשובה חד־מילית לשאלה: "אז איך היה לך בבית ספר?", שלעיתים נשאלת מתוך מצוקת זמן הביחד של ההורות המודרנית ולא מביאה בחשבון את מה שיכול להתרחש בין כותלי בית הספר.
אני אמשיך לבטוח בדמויות המחנכות של שתי בנותיי, אבל ההיערכות לשנת הלימודים תביא בחשבון את הנתונים הקשים האלה, כי נדמה שאין ברירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו