לימד אותנו להאמין בניסים

את אמיר פגשתי בפעם הראשונה לפני 20 שנה, ב־1997. הוא היה אז כוכב להקת היי פייב, ואני מנחה צעיר בערוץ הילדים. מאז אותו מפגש הפכנו לחברים קרובים מאוד.

הקשר העמוק בינינו נמשך מאז ועד לרגע שטבע במצולות הים. לאורך השנים חווינו רגעים שמחים ומרגשים - בין השאר בחתונתו, וגם כשבנו, רוי, הגיע לחייו. הוא היה אבא נפלא. הוא כתב והלחין את כל השירים שלי בפטסיגל, ועשינו עוד המון תוכניות ביחד.

הרגעים הקשים והמרגשים שידע סבבו, כמובן, סביב הגילוי של מחלת הסרטן, שלא היתה. היה רגע אחד שאני לא אשכח לעולם, שבו כבר ממש נפרדתי ממנו. הגעתי לבית החולים וראיתי אותו חולה ונפוח. הוא הסתכל לי בעיניים והבנו שזה הסוף. שנינו בכינו יחד. לימים קרה הנס וגילו שהוא בעצם לא חולה. הוא חזר לחיים, לבעלו ינאי, ללהיות אבא, וגם לחברים וליצירה.

נפגשתי איתו ממש לפני שבוע ודיברנו על תוכנית ילדים חדשה שעליה אני עובד. רציתי שהוא יכתוב ויביים אותה. הוא הזמין אותי למסיבה ואמר שמאוד חשוב לו שאהיה, אך לצערי לא יכולתי להגיע כי היתה לי הופעה באילת. "שטויות, לא נורא, עוד יהיו לנו הזדמנויות לחגוג", כתב לי באצילות.

כשירדתי מהבמה התקשר אלי חבר וסיפר לי את מה שקרה. מאז אני כולי רועד. לא מוצא את המילים. להיות בתוך סיוט. קיוויתי שיקרה שוב פעם נס. אמיר לימד אותי, את כולנו - להאמין בניסים. הוא לימד אותנו להישאר אופטימיים. איכשהו, הפעם זה לא קרה.