ריבונות, לא הססנות

1נאמר מראש: עכשיו, אחרי שהצבת גלאי המתכות נחתמה בדמם של נרצחים יהודים - סב ואב ואחות שנשחטו בידי מנוול שלצערנו נותר בחיים (למה?!) - כל נסיגה מהצבתם תהיה חרפה והשפלה והתרת דם. יתרה מזו, מי שחושב שזה ירגיע את הנכונות של מבקשי נפשנו להוסיף ולרצוח יהודים, זורע רוח ויגרום לכולנו לקצור סופה ולחוות פיגועים נוספים. אל תשימו לב לקריאות הקבועות בתוכנו על "קיצוניות יהודית"; הן חלק ממה שאלתרמן כינה בצוואתו השירית לאחר מלחמת ששת הימים, על מזימת השטן לנצח את העם היהודי לא בכוח הזרוע אלא "רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק". דווקא הרפיסות בתגובתנו (זה השם הנכון למה ששטיפת המוח התודעתית מכנה "מתינות") מכילה בתוכה את זרעי הטרור. עוד בשנות ה־20 קרא ז'בוטינסקי להציב "קיר ברזל" ביטחוני ותודעתי מול ערביי הארץ וקבע שרק בדרך הזאת נביא שלום לארץ.

הרצחנות הערבית מקורה אינו בייאוש אלא בתקווה המדומיינת שכך יגרשונו מהארץ. לבושתנו, הרצחנות שואבת כוח מהתנהלות הרופסת שלנו, מהמחלוקת הגלויה בקרב זרועות הביטחון לאחר שכבר נעשה מעשה והוצבו גלאי המתכות. האם לא ברור שיש ליישר קו ולעמוד כחומה בצורה נגד איומי "קול הזעם" מרמאללה וגורמים אסלאמיסטים בתוכנו? האם לא די במאה שנה כדי להכיר את הדפוס הרצחני הניזון מהססנות יהודית?

2ומהיכן נובעת ההססנות? מהפקפוק בזכותנו על הארץ ובמיוחד על ירושלים והר הבית. כדי כך הצליחה התעמולה לטמטם את מוחותינו, ששכחנו אמתות יסוד ציוניות: "לשוב לארץ אבותינו, ארץ ציון וירושלים". זה הצידוק לשיבתנו כעם להיסטוריה בכלל ולציון בפרט. והנה עוד אמת יסודית שחכמינו לימדונו ולמדנו על בשרנו מאז היינו לעם ועד היום: הקם להורגך - השכם להורגו! גם מי שמסית לרצח יהודים ומצדיק אותם בטענות שקריות על מה שכביכול היהודים מעוללים בהר הבית (בעוד שמי שמחלל אותו בפועל אלה המוסלמים) - ראוי להשכים ולפרקו מנשק בטרם יקים עלינו. הרשות הפלשתינית אחראית לדם שנשפך.

מתאם הפעולות ב"שטחים", אלוף פולי מרדכי, מתראיין לאל־ג'זירה ומצטדק: "אנחנו לא רוצים לשנות את הסטטוס קוו... (רק) להבטיח שלא יתבצע פיגוע נוסף". ומה אתם יודעים, האלוף שואל את מראייניו (שהציגו אותו כ"מתאם פעולות הכיבוש בשטחים הפלשתינים"): "אם יש למישהו רעיון איך למנוע פיגוע, שעלול לקרות שוב, בצורה בטוחה שתערוב למתפללים...". נו, צופי אל־ג'זירה יקרים, האם תוכלו לייעץ לאלוף בצבא ההגנה לישראל כיצד למנוע פיגוע?

3הרצחנות הזאת לא נולדה אחרי 67' או 48'. הורתה בלידת האסלאם שהשליט אמונתו בכוח החרב על עמים רבים. היהודים סירבו לקבל את דת מוחמד; הם ידעו שעיקרי רעיונותיו הוא שאב מאיתנו. הקמת המסגד על הר הבית היתה הכרזה סמלית על ביטול היהדות וניצחון האסלאם כ"יורש החוקי" שלנו. היא מסמנת את הכיבוש האמתי היחיד: הכיבוש המוסלמי בשנת 638 עם כניסתו של הח'ליף עומר לירושלים. כל מי שחושב שהוויכוח הוא פוליטי או ביטחוני, עוצם עיניו מלראות את האתגר שסוגית הר הבית מציבה לפתחנו: שאלת הזהות של העם ששב לארצו. העולם הערבי בוחן אותנו, עד כמה אנחנו דבקים בארץ הזאת.

מה שורש הכעס על החלטות אונסק"ו, על ניתוק הזיקה בינינו להר הבית? מדוע אנחנו מבקשים ממדינות להעביר שגרירויותיהן לירושלים? אם ממשלת ישראל דורשת מהעולם להכיר בריבונותנו על ירושלים, עלינו להתנהג בה כריבונים. כתבנו כבר שהוויכוח על גלאי המתכות נובע מכך שהם מסמנים את הנוכחות הריבונית של מדינת היהודים על הר הבית. נוכחות ריבונית דורשת נחישות; לא נוכחות מהססת, מתלבטת המבקשת לרצות את אויבינו - אלא נוכחות ברורה, טבעית, של עַם על המקודש לו ביותר, מחוז געגועיו שהחזיר אותו אחרי אלפיים שנה הביתה. כשם שלא ייתכן שבגלל טרור כנופיות בתל אביב, נוותר על סידורי ביטחון - על אחת כמה וכמה לא ייתכן שנוותר על כך בירושלים בגלל איומי פושעים על חיי יהודים.

4בליל שבת ישבה משפחה יהודית לחגוג לידתו של תינוק, רגע לפני היכנסו בבריתו של אברהם אבינו. "שלום זכר" נקרא המנהג היפה הזה. הברית מחוברת עם השלום: "הנני נותן לו את בריתי שלום". ברית המילה כרוכה עוד מראשיתה במקרא עם ירושת הארץ. את הברית הזאת בין העם היהודי לארצו, מבקשת הרצחנות הערבית לנתק, כשם שהתעמולה האסלאמיסטית מתאמצת לנתק בינינו לבין הר הבית. ספר הזוהר מדבר על כך שלמוסלמים יש אחיזה מסוימת בארץ ישראל בשל העובדה שגם הם נימולים. הזכות הזאת תעמוד להם עד שיגדישו את סאתם, עד שדם אלפי הנרצחים היהודים יטביע את רוצחינו ויסלקם מן הארץ. "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו - וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".