איך את יהודיה? את אמריקנית!

נתן שרנסקי גילה משהו חשוב ומפחיד בראיון עם דוד הורוויץ מהעיתון The Times of Israel  ב-28 ביוני, 2017. הם שוחחו בעקבות המשברים שנוצרו בין ישראל ובין יהדות ארה"ב בנושאי התפילות בכותל והגיור.

שרנסקי הדגיש את "הבורות מזעזעת של שרים ישראלים לגבי היהדות של רפורמים וקונסרבטיבים". שרנסקי הוסיף שזה כולל גם הרבה ישראלים, "ישראלים טובים, ציונים טובים, יהודים אוהבים".

בורות כזאת של הציבור היא עניין מצער, אך לבורות של מנהיגי הממשלה אין כל הצדקה. תהיה הסיבה אשר תהיה, הגיע הזמן לתקן את המצב. איך פותרים את הבעיה הזאת? תוכניות כמו "שותפות ביחד" הן אחת הדרכים לבנות קשרים אישיים בין יהודים ישראלים ואמריקנים. למשל, הקשר בין הערים מיניאפוליס ורחובות משגשג.

רעיון מועיל אחר הוא לתרום כסף לארגונים המקדמים פלורליזם בישראל. הרעיון שאני מציעה הוא זה: לשלוח מתנדבים לבתי הספר בארץ כדי ללמד אותם איך זה להיות יהודים שאינם גרים בארץ. עשיתי זאת הודות למורים שהזמינו אותי לכיתותיהם, וחלקתי איתם את סיפורי האישי במשגב בצפון, ברחובות במרכז, ובעומר בדרום.

התלמידים קיבלו אותי עם הרבה התלהבות וחמימות. הם סיפרו לי בלהיטות על קשריהם האישיים עם ארה"ב – טיול לדיסני, דוד שגר בניו יורק וכדומה. הם היו כבר מעורים בתרבות האמריקנית – הסרטים, המוזיקה, הטלוויזיה ועוד. עם זאת, הם כמעט אינם יודעים דבר על החיים היהודיים בארה"ב. לא פעם נשאלתי: "איך את יהודיה? הרי את אמריקנית?". נראה שמה שחסר לרבים מהתלמידים האלה הוא ההבנה שהיהדות היא הן דת והן לאום – לאום גלובלי. התלמידים מסתקרנים ונפתחים ללימוד. כך אני מתחילה. אני משוחחת בעברית, בשילוב תמונות ומצגות, ואני מספרת להם מעט על מינסוטה, ואז מסבירה להם איך זה להיות יהודייה במקום שרוב האנשים אינם יהודים.

אנחנו לא "מרגישים" שהשבת מתקרבת כפי שמרגישים זאת בישראל. אנחנו איננו מוקפים בשפה העברית או בתרבות העברית או הישראלית. להיות יהודי בארה"ב מצריך כוונה, מאמץ ותכנון. אני מראה להם תמונות של הכנות לשבת במשפחתי ואיך אנחנו חוגגים את החגים. הם רואים תמונות שלנו כשאנחנו מדליקים נרות חנוכה ומקשטים את הסוכה.

תמונות מחגיגות בני המצווה של ילדינו גורמות הפתעה, ולפעמים הלם – שלושה בנים ובת אחת עולים לתורה, כולם חובשי כיפות ועטופים בטלית. זוהי הזדמנות מצוינת ללמד אותם על הזרמים היהודיים בארה"ב. רבים מהתלמידים האלה באים מבתים חילוניים. הם מופתעים לגלות שיש דרכי ביניים בין האורתודוקסים והחילוניים, שבהן הולכים רוב יהודי ארה"ב. להיות חברים בקהילה יהודית, או במרכז קהילתי יהודי, או בקבוצת לימוד, או בארגוני סיוע אמריקניים – זה יוצר קשר הדוק בינינו לבין יהודים אחרים.

אהבתנו לישראל היא הפתעה גדולה נוספת עבורם. רוב התלמידים מביטים אליי בפליאה כשאני מתארת בפניהם את הציונות שהיא חלק מהקייטנות/מחנות קיץ, של תנועות נוער, של חיים אוניברסיטאיים ועוד. הם נדהמים לשמוע שאנחנו חוגגים את יום העצמאות ושאפילו להקת "הדג נחש" באה לחגוג איתנו לפני כמה שנים. התמיכה של יהדות ארה"ב בישראל, בין אם היא בקונגרס האמריקני או בקמפוסים שבאוניברסיטאות היא דבר חדש עבורם. התלמידים מקשיבים לכל מילה. הם ממטירים עליי מבול של שאלות, והם רשאים לשאול כל שאלה העולה על דעתם.

אני תמיד מסיימת במסר זה: חלק משמעותי מעם ישראל איננו חי בארץ, אבל הוא יהודי, וכולנו מהווים חלקים של עם אחד. יש לנו כל כך הרבה מן המשותף.

המורים מודים לרוב שהם עצמם לומדים הרבה, ושהשיחות הן רבות-ערך. הם מאמינים, כמו רבים מאיתנו, שהיהודים בארה"ב והיהודים בארץ הם כמו שני צדדים של אותה מטבע. הם חלקים בלתי-נפרדים, אלא שלפעמים אנחנו צריכים להציג ראי אלה בפני אלה כדי לראות את הצד האחר.

ובכן, בקשתי היא שתזמינו אותי לבתי הספר שלכם. אני נמצאת בארץ פעמיים בשנה, ואני מוכנה לבוא ולשוחח על הנושא בכל בית ספר שיזמין אותי. נכון, זה לא יספק פתרון מוחלט לבעיה הסבוכה הזאת, ואני גם לא מתיימרת לטעון שזהו פתרון מוחלט. חז"ל לימדו אותנו: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה". הדור הבא של הישראלים חייב לראות את עצמו חלק מכלל עם ישראל, עם שהיהדות שלו היא עשירה ומגוונת. אני מציעה בזאת את עזרתי.

סאלי (שרה) אברמס גרה ב מיניאפוליס, מינסוטה, ארה"ב. היא חברת ועדת היגוי של שותפות ביחד ועובדת ב-Jewish Community Relations Council of Minnesota and the Dakotas

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו