האם ישראל "מאתרגת" את ירדן? האם הממלכה ממזרח מקבלת מאיתנו "הנחות" מפליגות, אף שיחד עם הפלשתינים היא הפכה לראש חץ בפעילות הדיפלומטית נגדנו בזירות בינלאומיות? השר הירדני ד"ר מוחמד מומאני התגאה לאחרונה בכך שמדינתו היא שיזמה והובילה את החלטת אונסק"ו להגדיר את ישראל ככובשת בבירתה ולהכריז על העיר העתיקה כאתר מורשת עולמי שמצוי בסכנה. ירדן היא שהאכילה אותנו קש וגבבה בשנים האחרונות והעלילה עלינו עלילות, שאחר כך הפכו לעוד ועוד החלטות מהדהדות נגדנו, באו"ם ובאונסק"ו.
זירת הפעולה העיקרית של הדיפלומטים הירדנים היא ירושלים, בדגש על הר הבית. ההודעות חסרות השחר על שנעשה בהר, ובכלל זה העלילה הנבזית והשקרית מכולן על כך שאל־אקצא בסכנה, הן לחם חוק בהוויה התקשורתית הירדנית. גם ההאשמה ההזויה שישראל מאפשרת למתנחלים לכבוש את הר הבית ומשנה בו את הסטטוס קוו, הפכה לנפוצה.
ולמרות זאת, על רקע שורה של אינטרסים חשובים - ביטחוניים, מודיעיניים, וכלכליים - ישראל מבליגה, מנגבת את הרוק וממשיכה הלאה. בכל הקשור לירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום - בעיקר על רקע החשש ליציבותה של הממלכה ההאשמית, ולעצם קיומה - ישראל מהלכת על קצות האצבעות. ההסבר הבלתי פורמלי הוא שאנחנו צריכים אותם, מה שנכון, אבל יש עוד חלק במשוואה: גם הם צריכים אותנו. מאזן התועלות, הצרכים, האינטרסים והכדאיות הוא הדדי. מסיבות מובנות, זו אינה הבמה המתאימה להרחיב בכך.
אחד המטבעות העיקריים שבהם ישראל משלמת לירדן על הקשרים המיוחדים עימה הוא הר הבית. בשנים האחרונות הפכה ירדן לשותפה בפועל של ישראל בניהול המקום. ההבנות מ־2014 בין ישראל לירדן, שהושגו בתיווך אמריקני, עיגנו זאת כמעט פורמלית. במקביל, יש לירדן הסכם כתוב עם הרשות הפלשתינית. הוא קובע שירדן תייצג את ענייניהם של המוסלמים בעיר, ובכלל זה את עניינה של הרשות הפלשתינית בכל הנוגע להר הבית, עד שתוקם מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. ההבנות עם ישראל וההסכם עם הפלשתינים לא פעם סותרים זה את זה. אחד הביטויים לכך הוא היזמות הירדנית האינטנסיבית נגד ישראל בזירה הבינלאומית, שבעבורה היא סוג של תעודת כשרות מול הפלשתינים.
לכן אולי הגיע הזמן לרענן מעט את זיכרונם של הירדנים, על ה"טולרנטיות" המפוקפקת שלהם, שהם החזיקו בירושלים ככובש בשנים 1948-1967. הירדנים שמו פס על ההתחייבות הכתובה שלהם לאפשר ליהודים לבקר במקומות המקודשים להם מעבר לגבול, כמו הכותל המערבי וקבר רחל. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים הושחתו עשרות אלפי אבני מצבות של קברים יהודיים בהר הזיתים. ברבות מהן חיפו הירדנים שבילים, מדרגות, מחראות ובתי שימוש. ירדן פוצצה עשרות בתי כנסת וישיבות בעיר העתיקה של ירושלים כדי למחות כל זכר לנוכחות היהודית שם. בחברון הפך בית הקברות של נרצחי תרפ"ט לשדה ירקות חרוש שממנו בצבצו גרמי עצמות. על אתרו של בית הכנסת אברהם אבינו הוקם בית שימוש ציבורי ומסביבו רעו עיזים. תושבים ירדנים "התנחלו" בישיבות ובבתי כנסת בשני הרובעים היהודיים, זה של חברון וזה של ירושלים, והפכו אותם לביתם, עד שפונו משם ב־1967.
השימוש בתחמושת ההסברתית הזאת מול ירדן (ויש עוד) הוא לגיטימי לחלוטין. ישראל לא צריכה להירתע מהשימוש בה. לגיטימי לגמרי גם לעצור את המסיתים מהווקף הירדני בהר הבית, כפי שהמשטרה עושה לאחרונה, ולגבות את הקצינים בפעולתם שם. גם מול הירדנים ונציגיהם בהר הבית מותר וצריך למתוח קווים אדומים; לצקת תוכן ממשי לעובדה שהר הבית וירושלים, לפחות על פי ספר החוקים הישראלי, הם שטח בריבונות ישראל שבו חל החוק הישראלי; וגם לספר לעולם שתחת שלטון ישראל בעיר המאוחדת נהנים המוסלמים והנוצרים מחופש דת כפי שלא נהנו תחת שום שלטון אחר, בוודאי לא זה הירדני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו