ביקורי מנהיגים באזור: לשבור את השוויון המדומה

ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי החליט לבקר בירושלים, אך לא ברמאללה. החלטה זו גרמה לעניין רב, אך מדוע קיימת ציפייה שביקורים בישראל ילוו גם בביקורים ברשות הפלשתינית?

טקס החתימה על הסכמי אוסלו על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 באמת היה מרשים, אבל העיבה עליו לחיצת היד בין יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל, לבין יאסר ערפאת - היו"ר המתועב של הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף). כיום, כמעט 25 שנה אחרי, זה כבר נראה אחרת. עכשיו ברור שרבין כנראה הסתנוור מאורות התהילה, וכראש מדינה של ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית, אסור היה לו להסכים שערפאת ייהנה מאותו סטטוס. העובדה ששניהם נתפסו בטקס כשווים יצרה אשליה שהוטמעה במשך שנים בדעת הקהל העולמית, עד שאיש כבר לא חולק עליה. יתרה מכך, ה"שוויון" הזה רק הפך ליותר ויותר מגוחך, כאשר ישראל הלכה מחיל אל חיל, מהצלחה להצלחה, בשעה שהרשות הפלשתינית יצרה שלטון של אנרכיה, תלות ודיכוי.

יש היוצאים להגנתו של רבין ואומרים שביקש לחזק את ערפאת ואת אש"ף באמצעות אור הזרקורים של הטקס המכובד. אם אכן זו היתה המטרה, אין ספק שהיא נכשלה - ובגדול. במקום להשתמש בכל אלו כמנוף לבנות רשות שמכירה בישראל ומסיימת את הסכסוך של הפלשתינים עימה, ערפאת פעל בדיוק בצורה הפוכה: ניצל את המעמד לפיתוח משאבים חדשים כדי להתנגד לציונות ולתקוף את ישראל. "שגרירויות" פלשתיניות צצו ברחבי העולם כדי לעשות דה־לגיטימציה לישראל, ובמקביל, בחמש השנים אחרי הסכמי אוסלו רצחו הפלשתינים יותר ישראלים מאשר ב־15 השנים שקדמו לטקס בבית הלבן.

כעת כבר ברור שמול ערפאת על מדשאת הבית הלבן לא היה צריך לעמוד ראש ממשלה, אלא, למשל, נציג דוגמת סגן שגריר ישראל באוסלו. זה היה מבהיר לכל העולם מהו מעמדו האמיתי של ערפאת בהיררכיה הדיפלומטית. נכון, במקרה זה רבין היה יכול לשכוח מפרס נובל לשלום. אולם במבט לאחור, אולי באמת לא היה מקום לחגוג הסכם כל כך פגום והרסני שנועד לכישלון. כמו כן, זה היה הרבה יותר מתאים אילו טקס החתימה היה נערך באוסלו הצנועה, ולא על רקע התפאורה הגרנדיוזית של וושינגטון, בירת המעצמה החזקה בתבל.

אילו ב־1993 האירוע היה נערך בפרופיל נמוך יותר, השוויון המזויף בין בנימין נתניהו לאבו מאזן לא היה בא כלל לעולם, וחוסר האיזון האמיתי ביחסים בין ישראל לפלשתינים היה ברור לכל. אילו סגני שגריר היו אלו שנושאים ונותנים עם ערפאת, אבו מאזן ועוד שורה של נבלים פלשתינים שהכתירו את עצמם למנהיגים, העולם לא היה רואה הקבלה מדומה בין הצדדים. במקום זאת כולם היו רואים לא רק את ההבדל העצום ביחסי הכוחות, אלא גם את התהום המוסרית העמוקה הפעורה בין הצדדים.

ובכן, זה לא קרה. השאלה היא אם זה כבר מאוחר מדי. האם גם נתניהו או כל ראש ממשלה ישראלי בעתיד כבר לא יוכלו לחמוק מחוסר הכבוד הכרוך בפגישה כשווים עם מנהיגים של כנופיה? התשובה היא - לא, עדיין לא מאוחר. נתניהו יכול להסביר בצורה רהוטה שהוא נפגש רק עם המקבילים שלו בדיפלומטיה הבינלאומית, ושאת הטיפול בענייני הרשות הפלשתינית הוא משאיר לפקידי משרד החוץ.

תארו לכם את היתרונות של מהלך שכזה: מעמדה של ישראל יתחזק, ובמקביל ריחה המבאיש של הרשות הפלשתינית יופץ ברחבי תבל. כך, נשיאים אמריקנים יאבדו עניין ב"דיל האולטימטיבי", וכל מיני מתווכים למיניהם מלאי רצון טוב כביכול יתקשו מאוד להחיות משא ומתן שמקרטע כבר כמעט רבע מאה. אם כן, זוהי עצתי לראשי ממשלת ישראל: העבירו את הטיפול ב"תהליך השלום" מול החוליגנים הפלשתינים לפקידים בדרג נמוך.

הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון