מי פה החתול בשק?

על חופש ביטוי, ביקורת ודמוקרטיה • דן מרגלית בתגובה למאמרו של דרור אידר ("אין בי כוח לִדום"), שפורסם בשבוע שעבר 

במאמר שכותרתו שאולה מדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ("אין בי כוח לִדום"), כתב דרור אידר כאילו מאז עזבתי את "ישראל היום" לא חדלתי "להשמיץ את העיתון". משפט אחד, שתי טעויות: לא עזבתי אלא הודחתי, ולא השמצתי את העיתון אלא מתחתי ביקורת על נסיבות הרחקתי.

העורך החדש בועז ביסמוט הרעיף עלי כדרכו שבחים. אשמח אם יחזור עליהם. בעיקר בהקשר לדעתו של אביו המנוח. אך מייד הודיע כי אילוצים כלכליים־כספיים גורמים לו לפטר אותי. בו במקום הצעתי לו לדון בהפחתת שכרי וסירב (כעבור ימים הציע לו עמיתי מרדכי גילת כדבר הזה, וביסמוט שוב סירב). הנה אני מציע לו כאן ועתה לחסל את המחלוקת ולוותר על 80 אחוזים משכרי, ואם לאו - כי אז פוטרתי לא מטעמים כלכליים.

"ישראל היום" לא קנה לפני עשור חתול בשק. ראשיו ידעו מה עמדתי. חברי המערכת שמעו בהתכנסויות של ערב חג דברי תודה מפי המו"ל אשר בהרב על שנעניתי והצטרפתי ל"ישראל היום" בטרם יצא לדרך ובעוד עתידו לוט בערפל.

מעבר למכסה שנקבעה כתבתי בעיתון כ־2,300 קטעים כמעט בחינם, לבקשת עורכיו; לא יצאתי מעולם לחופשה אלא לכמה ימים. לעומת זאת לפי חשבוני כתבתי מאז 2011 מאות קטעי ביקורת על בנימין נתניהו וממשלתו, וזו הסיבה שפוטרתי. זו, ואין בלתה. הפתק של נתן אשל המקורב לשרה ולבנימין נתניהו, שפרסמה ד"ר אילנה דיין ב"עובדה", הוא הוכחה נסיבתית אחת לרצון לפטר את גילת ואותי (וכנראה גם את עמוס רגב), אבל מעולם לא טענתי שנתניהו ביקש זאת בקולו־הוא מביסמוט. הוא מיומן מכדי לעשות כן. אך רוח המפקד נתניהו נשבה במפרשי הפיטורים. אין אחרת. 

מה היא? שהגילויים של רביב דרוקר על התנהלותה של שרה נתניהו תוארו כאן על ידיי כ"מקוממים"; שחתירת נתניהו למנוע את בחירת ראובן (רובי) ריבלין לנשיא עד כדי נכונות לבטל את התפקיד חמורה; וחמורה במיוחד חדירתו בעד החלון האחורי לקונגרס האמריקני, שיצרה חיכוך על סף קרע לא רק עם הנשיא ברק אובאמה אלא גם עם אגפים במפלגה הדמוקרטית, שישראל נזקקת לה. כן, ואני חושב שבמדינה מתוקנת לא היו מניחים לשר יריב לוין המופיע בכנסת מטעם הממשלה להצביע על שופטי העליון כעל מקדמי הטרור הפלשתיני בפועל. נכון, זה פשיזם. על עמדות כאלה פוטרתי.

 

•••

משפט המפתח במאמר נכתב על ידי אידר בלי מחשבה תחילה. "מדוע לכל הרוחות צריך לתת לך את העמודים המרכזיים כדי לקדם דעה שאפשר לקרוא גם אצל נחום ברנע ואמנון אברמוביץ'?" זהו זה, הוא רוצה עיתון כמעט חד־גוני בלי דעה אחרת ובלי ערעור ופקפוק על תבונת הקו שהוא מוביל, וזה באמת לא עיתון, זה "פרבדה". 

הדיון עוסק בהגנה על הדמוקרטיה. כאשר נתניהו פיטר חברי ועדה שכבר מונו לבחירת חתני פרס ישראל זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה, גם אם אידר סבור כי אחד המודחים לא היה ראוי להיבחר מלכתחילה. הוויכוח אינו על המינוי אלא על ההדחה לאחר שחבר הוועדה כבר החל לעבוד (פרופסור אריאל הירשפלד). השאלה אינה אם הירשפלד מתאים, אלא אם פוליטיקאי צריך לעשות מה שעושים נתניהו ומירי רגב לתרבות ולוין לשלטון החוק, והמדאיגה מכל היא ההתקרנפות של שאר חברי הקואליציה שלהם שיודעים ומבינים, ושותקים כי בעתיד יהיו פריימריז.

"האם מוסרי בעיניך", כתב אידר, "להפקיע את הבמה המרכזית בעיתון היחיד התומך בחוק (הלאום) כדי לכתוב נגדו?" ובכך הוא מוצא ראיה כי - שומו שמיים - התנגדתי גם למהלכים של הקואליציה שנתניהו לא היה מעורב בהם (לא נכון, הוא מעורב, ובדין).

אידר מצא בי עוד חטא גדול, שלא התערבתי במאבק למנוע את סגירת "ישראל היום". לאחר הדליפות מחקירת 2000, אין כלל צורך הגיוני להשיב מדוע היה טעם לרחק מן הביצה הזאת. אבל עלי להתייחס לטיעון כפי שעלה בזמן אמת בטרם נודע על השיחות בין נתניהו לבין ארנון (נוני) מוזס:

סוגיית סגירת או הופעת "ישראל היום" היא היחידה שלגביה עיתונאי העיתון וגם עמיתיהם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" אינם צריכים ליטול חלק. מפני שאין להם באמת פררוגטיבה לגבש לעצמם עמדה, ולהביעה בפומבי. נניח שהייתי חושב שצריך לחדול מהוצאת עיתון בחינם - לא הייתי יכול לדרוש מעורכי "ישראל היום" לפרסם מאמר הקורא לכריתתם; ממש כפי שאילו ברנע היה מגיע למסקנה כי ראוי להניח ל"ישראל היום" להתקיים כרגיל - "ידיעות אחרונות" היה מסרב לפרסמו. לכן ברנע ואידר, בן כספית וגילת, סימה קדמון ואני היינו צריכים לא לכתוב בנדון, ולהניח לעורכינו לזמן אקדמאים ועיתונאים זרים להשתתף בוויכוח. זה הכל.

עתה, משהודחתי ואיני עוד חלק מהמערכת, הריני חופשי להביע את דעתי, והיא זו: עדיפה הופעת "ישראל היום" כחינמון מאשר סגירתו. זה טוב לא רק לכלכלת הענף אלא גם להוויה הדמוקרטית בכללה.

יש בי גם חטא קטן כאילו אין זה מוסרי שהטור שלי התפרסם בעמוד 2 של מוסף זה. טענת שווא, לא ביקשתי מקום זה ומעולם לא התניתי את פרסום מאמריי בעמוד זה או אחר, ויכלו להציע לי להעבירו לעמוד 12 או 22 ולא עשו כן, ומעולם לא כתבתי את הכותרות למאמריי והן כולן על אחריות העורך (שלא כמו הטקסט), וזו תורתי המקצועית, וכל השאר "זיל גמור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו