קללת "היום השביעי"

אחרי הניצחון ב־67' ישראל לא ידעה לטפל בשטחים שנפלו לידיה • זה פתח תיבת פנדורה דמוגרפית, שמסכנת את זהותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית • 50 שנה למלחמת ששת הימים, מאמר אחרון בסדרה

רבים מקרב המאמינים בהכרח שבוויתור על שטחים תמורת שלום והבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, טוענים שמלחמת ששת הימים "אשמה" בהימשכות הכיבוש, בהקמת ההתנחלויות ובהישארותנו בשטחים שעליהם השתלטנו במהלך המלחמה הקצרה ההיא לפני יובל שנים. לדעתי זו מחשבה שגויה, כי לא המלחמה המוצדקת גרמה לשורה ארוכה של נזקים, אלא העובדה ש"ביום השביעי" לא ידענו מה לעשות עם אותם שטחים, הגדולים פי שלושה ויותר מישראל הריבונית.

ייתכן שהמלחמה עצמה היתה בת מניעה. ייתכן שהמתח שנוצר בגבול סוריה, ואשר גרם להסלמה האווירית והקרקעית באותם ימי אביב של 1967, היה מיותר, ואפילו פרובוקטיבי מצדנו. אבל מהלכיו של נשיא מצרים, הקולונל גמאל עבד אל־נאצר, השש אלי קרב, היו הפרה חמורה מאוד של ההסכם שהושג בתום מבצע קדש. 

ישראל לא היתה יכולה להרשות לעצמה להשלים עם סגירת המוצא הימי שלה למזרח, וגם לא עם הוראת נאצר לכוח האו"ם לצאת מחצי האי סיני. המאמץ הישראלי לשכנע את ארה"ב לממש את מחויבותה להבטחת חופש השיט לא עלה יפה, ואילו הוחלט אז להרים ידיים, ולא להיכנס למלחמה, ספק אם נאצר לא היה יוזם מהלך מלחמתי אחר ומעמיד את ישראל במצב לא נוח.

ישראל שלמחרת מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה במעמד אחר בעולם. ממדינה קטנה, הזקוקה לסיוע מתמיד, אשר נמצאה, עד לפני ימים מעטים, בסכנת קיום, הפכה בעיני העולם למעצמה אזורית. ההערצה ליכולתה של ישראל הקטנה להביס במהירות כזו צבאות גדולים ממנה בהרבה, הובילה לכאן מתנדבים ממדינות מערביות רבות, שהפכו, ברובם הגדול, לשגרירי רצון טוב של ישראל. העוצמה הישראלית תרמה גם לנכונות להשקיע בה, וישראל יצאה מן המיתון העמוק שאליו נכנסה שנה קודם לכן, ואשר גרם לאבטלה קשה. 

בתום המלחמה נותרו בידי ישראל שטחים שהיוו קלפי מיקוח להשגת שלום, בזמן שמבחינת העולם הערבי נוצרה תחושה שלא יהיה אפשר לנצח את ישראל במלחמה חזיתית מלאה (מה שבא לידי ביטוי גם במאמץ המצרי להשיג הישג חלקי בלבד במלחמת יום הכיפורים). ככל שנקפו השנים, הרגישו כותבים בעולם הערבי משוחררים יותר לחשוף את התחושות ברחוב הערבי לאחר המלחמה, את האכזבה מן המנהיגות הפומפוזית ואת ההערכה ליכולתו של "האויב הציוני".

אבל נדמה לי שהשינוי הגדול ביותר חל בעולם היהודי. במהלך השנים, בביקורים בקהילות שונות, חזרתי ושמעתי כי המאורע המכונן במערכת היחסים בין יהודי העולם לבין ישראל לא היה הקמת המדינה, אלא מלחמת ששת הימים. עד היום קשה לי להסביר מדוע, אבל זוהי עובדה: עד למלחמה היתה ההתייחסות אלינו כאל בן המשפחה הצעיר, החלש, הנתון בסכנה קשה, אשר צריך לשלוח לו חבילות מאמריקה. מאז המלחמה הפכנו לאח החסון והאמיץ, שאפשר להתגאות בו בראש חוצות. יהודים רבים עלו ארצה, התנדבו כאן, למדו כאן, והבינו שישראל היא תופעה יציבה, שעשויה להוות גם בעבורם אופציה של חוף מבטחים.

ההערצה לישראל היתה רוח שנשבה לא רק בעולם החופשי אלא גם מאחורי מסך הברזל. הידיעות שהגיעו לבריה"מ ולמדינות אחרות גרמו ליהודים רבים להזדהות עם ישראל, עם גבורתה ועם היצירתיות שלה. רבים ניסו לעלות ארצה, רבים הזדהו עם הציונות וניסו לאתר חומרי קריאה רלוונטיים. העלייה של שנות ה־70 הראשונות היתה תוצאה ישירה של ההערצה הזו. 

ישראל, שרק ימים מעטים לפני המלחמה עוד דיברה בסרקזם על השאלה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בשדה התעופה, הפכה סיפור הצלחה אדיר. משה דיין הפך לאגדה, והמיתוס הרי חזק מכל עובדה.

 

לפני שיהיה מאוחר מדי

אלא שהאופוריה ההיא, שהקיפה רבים כל כך מאיתנו, גרמה להנהגה הפוליטית להימנע מיוזמה משמעותית: אנחנו היינו בסכנה, והצלנו את עצמנו, ועכשיו - אם העולם הערבי רוצה להגיע איתנו להסכמים - שיתקשר אלינו. דיין היה דוברה המובהק של גישת הרהב הזו. העולם הערבי, מצדו, היה חבול ומיואש, ולא חש כי נכון להציע לנו הצעות דווקא בשיא חולשתו. 

"שלושת הלאווים" שעליהם החליטה ועידת הליגה הערבית בחרטום, בקיץ 1967 (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ואף לא למשא ומתן עימה), הוכיחו, למי שרצה בכך, כי אין לישראל פרטנר. 

במקום לשעות להצעות שונות שהועלו באותם ימים (כמו הקמתה של מדינה פלשתינית כבר אז, או הצעתו של דוד בן־גוריון להסתפק באזורים חיוניים ביותר, ולצאת מכל השאר), העדיפה ממשלת הליכוד הלאומי בראשות לוי אשכול להישאר בכל השטחים, ולחכות להזדמנות. בינתיים, בחולשת אשכול, נתנה יד להתחלת ההתנחלויות בשטחים, התנחלויות שמטרתן העיקרית היתה למנוע את החזרת השטחים שבהם הוקמו.

החלטת מועצת הביטחון 242, שכרכה את נסיגת ישראל משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים עם הסדר מדיני, אפשרה לנו לא לעשות כלום עד לאותו הסדר שלא נראה באופק. מיד לאחר המלחמה היינו יכולים, ככל הנראה, להגיע עם המלך חוסיין להסכם שהיה מחזיר לו את הגדה המערבית, להוציא תיקונים קלים בקו הירוק, והסדר מיוחד בעיר העתיקה. אלא שהמלך לא היה יכול להסכים לדרישה הישראלית לספח 70 אחוזים משטח הגדה, והאפשרות להסדר נפרד איתו, מיד לאחר תום המלחמה, חוסלה. 

וכך, "היום השביעי" גרם לנו לנזקים גדולים: הפכנו, בלי שנרצה בכך, לכובשים, שירות החובה בצה"ל הוארך, הוצאות הביטחון גדלו ונוצרו עימותים שהיו תוצאת הישארותנו בשטחים (מלחמת יום הכיפורים והאינתיפאדות). כמו כן, ספגנו ביקורת קשה מהעולם והואשמנו בהפרת החוק הבינלאומי, אבל מעבר לכל אלה, הנזק הגדול ביותר היה חזרתנו לתיבת פנדורה דמוגרפית, שבגללה נמנע בן־גוריון מלכבוש את הגדה המערבית כבר במלחמת השחרור. 

יש לישראל בעיה קיומית, והיא אינה ביטחונית אלא זהותית. אם לא נזדרז לחלק את הארץ, לא נוכל להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את "היום השביעי" אנחנו חייבים לסיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו