בריטניה: מי באמת מוכן להמר

אין במדע המדינה חוק הקובע כי הקדמת בחירות תהיה תמיד לרועץ למקדים. אבל הדעת נותנת כי מנהיג שיש לפניו מטרה מדינית חשובה לא יקצר את כהונתו שלו רק משום שמסתמן סיכוי שניצחונו יהיה גדול מבעבר.

ראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שהתנגדה לפרישת ארצה מן האיחוד האירופי, ואשר מנהלת עכשיו את המערכה לגירושין בעקבות משאל העם שהכריע בעד הפרישה, הכריזה, כאשר נבחרה לתפקידה, כי לא תקדים את הבחירות. אך כאשר ראתה בסקרים את היתרון העצום שהיה לה על פני מנהיג הלייבור הבריטי, ג'רמי קורבין, שנתפס כסטודנט נלהב משנות ה־70, התומך בכל מה שנדמה לו כמהפכני, וטרם התבגר, החליטה לחזור בה מאותה הבטחה.

מיי, המזכירה לרבים את האישה הראשונה שהתמקמה ברחוב דאונינג 10 המפורסם, כממלאת התפקיד החשוב ביותר בבריטניה ולא כבת זוג, היא שמרנית זהירה, המבקשת את תמיכת הציבור על מנת שתוכל להילחם כלביאה כדי שהביורוקרטיה של בריסל לא תנצל את ההחלטה הבריטית, ולא תתבע מארצה מיליארדי ליש"ט תמורת מה שהשקיע האיחוד האירופי בממלכה המאוחדת. מטרה אחרת שלה היא להבטיח כי אזרחי בריטניה, הגרים במדינות ב"יבשת", לא ימצאו עצמם בצרות צרורות של מיסוי ושל הגבלות שונות מרגע שלא ישתייכו יותר לאיחוד.

ניצחונה של מיי נראה, עדיין, מובטח עוד יותר מניצחונה של הילארי קלינטון אשתקד, וגם כיום מעטים הם המהמרים על ניצחונו של קורבין, אבל השוני המסתמן בימים האחרונים הוא צמצום הפער בין שתי המפלגות הגדולות בסקרים, כמעט עד לידי שוויון. מה שקרה הוא שמיי מתגלה כדוברת יבשה, והוא - כמנהיג. היא חוששת מעימות פומבי ביניהם, ומעדיפה לשלוח את נציגיה לעימותים שבהם קורבין חושף את הנושאים הרבים שהיא חזרה בה ביחסה אליהם.

קורבין ענד עניבה, הוא מדבר בזהירות רבה מבעבר, ומסביר התבטאויות בעייתיות מאוד שלו, כמו התייחסותו לאנשי החמאס כאל חבריו, או תמיכתו במחתרת האירית. מיי מוצאת עצמה מתנצלת על כך שהבטיחה לא להקדים את הבחירות, ושלמרות שהתנגדה לברקזיט, היא הסכימה להחליף את ראש הממשלה הקודם, דיוויד קמרון, כדי לממש את המהלך המנוגד לדעתה. הסבריה רחוקים מלשכנע (היא אומרת, למשל, כי אינה חוזרת בה מהתנגדותה לברקזיט, אך כיוון שזו היתה החלטת הרוב במשאל העם, היא קיבלה על עצמה את הובלת המהלך. זוהי תשובתו של עובד מדינה נאמן, אבל לא של מנהיג ציבור המבקש לעצב את עמדות הציבור).

מגמת צמצום הפערים בין שתי המפלגות יוצרת דינמיקה משלה. אנשי לייבור שחשבו כי האפשרות לנצח בבחירות אפסית מודיעים על כוונתם להצביע, והם יעשו זאת למרות שרבים מהם אינם מתלהבים כלל ממנהיגותו של קורבין. התקשורת מתייחסת לקורבין כאל מועמד רציני, ואילו מיי מתחילה לאבד את הביטחון שאפיין אותה רק לפני שבועות מעטים כל כך. היא מוצאת את עצמה ב"ימים הנוראים" של היפוך המגמה. כל יום גורע מן התמיכה בה, והיא היתה רוצה ש־8 ביוני יהיה כבר מחר.