מלחמת ששת הימים לא היתה התבוסה הראשונה של צבאות ערב, אבל היתה הקשה שבהן. צבאות ערב נכשלו ב־1948 במניעת הקמתה של מדינת ישראל ובחיסולה, אבל אז היה להם הסבר: הצבאות היו תוצר של המשטרים הערביים הישנים ושל האימפריאליזם האירופי, חסרו כישורים צבאיים ומוטיבציה, וכל משטר ערבי דאג לעצמו.
באוקטובר 1956 הביס צה"ל את הצבא המצרי וכבש את חצי האי סיני תוך שבוע. גם אז היה למצרים הסבר: במקביל לפעולה הישראלית, פלשו כוחות בריטניה וצרפת לצפון תעלת סואץ, והצבא המצרי נאלץ לפנות את סיני כדי להגן על הבית מפני הכוחות האירופיים. אבל ב־1967 כבש צה"ל את סיני תוך ארבעה ימים, ובמקביל כבש את הגדה המערבית תוך יומיים, ולאחריהם את הגולן. הפעם לא היו תירוצים. מצרים, שהובילה את ההידרדרות למלחמה, בנתה צבא חדש, חמוש בנשק סובייטי איכותי, אירגנה את העולם הערבי לקראת מלחמה והאמינה שתנצח בה. הכישלון היה רב־תחומי: צבאי, פוליטי וכלכלי.
המלחמה הביאה למהפך בתפיסה הערבית את המאבק בישראל. מנהיגי ערב הבינו מכאן ואילך שישראל חזקה מבחינה צבאית יותר מכל מדינה ערבית, ואף יותר מכל קואליציה של מדינות ערביות שתצא למלחמה נגדה. בראייה הערבית, יעד המלחמה שונה: עד מלחמת ששת הימים הוגדר היעד כ"חיסול תוצאות 1948" - דהיינו, חיסול מדינות ישראל. מכאן ואילך הוגדר היעד כ"חיסול תוצאות 1967" - דהיינו, החזרת השטחים שנכבשו על ידי ישראל ב־1967 לידיים ערביות. חיסול ישראל לא הוזכר עוד. השוני היה בביצוע. מצרים הלכה בעקבות אמרתו של נאצר, "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". אלא שדרך המלחמה לא היתה פשוטה. הצבא המצרי לא היה מסוגל לצאת למלחמה כוללת, ועד 1973 - גם לא למלחמה מוגבלת. נאצר גם לא היה מסוגל ללכת בדרך השלום, ונדחק לדרך מלחמת ההתשה, שגם בה הישגיו היו מוגבלים, לאחר שישראל הפתיעה את מצרים בתקיפות אוויריות בעומק שטחה.
תבוסת 1967 הובילה את סאדאת בדרך שונה - בדרך לשלום, שעברה דרך מלחמת יום הכיפורים. החלטתו להגיע לשלום עם ישראל נבעה, בין השאר, משילוב לקחיו משתי המלחמות. מלחמת ששת הימים שיכנעה אותו שלישראל יש עדיפות אסטרטגית על מדינות ערב. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו שגם כאשר מצרים וסוריה יצאו למלחמה בתנאים הטובים ביותר, בשתי חזיתות ובהפתעה, ההצלחה המצרית היתה מעורבת, וסוריה הובסה. אבל מלחמת יום הכיפורים איפשרה לו להגיע לשלום לא מתוך תבוסה והשפלה, אלא בראש מורם.
ירדן איבדה את הגדה המערבית לתמיד. בכל הסדר עתידי, הגדה המערבית לא תחזור לירדן. המלך חוסיין סירב בתחילה להשלים עם אובדן הגדה, ובדק אפשרויות להגיע להסדר עם ישראל. אלא שהפער בין הצדדים היה גדול מדי, ובינתיים ההנהגה הפלשתינית תפסה את הובלת המאבק נגד ישראל, וחוסיין איבד את מאחזיו בגדה, עד שב־1988 ויתר על אחריותו עליה והעבירה לפלשתינים. בדיעבד, ירדן הרוויחה מכך. ירדן ללא הפלשתינים שבגדה היא ישות מגובשת יותר, וללא הגדה פסק הניכור מצד העולם הערבי כלפי ירדן. מאז 1970 גם פסקו העימותים הצבאיים עם ישראל, וחתימת הסכם השלום בין המדינות ב־1994 נעשתה עניין של זמן.
סוריה נשארה מאחור, ללא הסכם שלום וללא הגולן. סוריה הבינה את משמעות העליונות הצבאית הישראלית, ולכן אחרי 1967 היה גבול הגולן השקט ביותר, ולאחר הכישלון להחזירו לסוריה ב־1973 נותר גבול שקט לחלוטין. אבל חאפז אסד נרתע מלהצטרף לסאדאת בהליכה לשלום עם ישראל, התנתק משאר העולם הערבי, איבד את הגיבוי הסובייטי עם התמוטטות ברית המועצות, ורעיון הקואליציה הערבית נגד ישראל שבק חיים. רק משנות ה־90 ניסה אסד להגיע להסדר שלום עם ישראל - מאוחר מדי.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו