לפני הסלולרי זכרנו מספרי טלפון. אלו שלא זכרנו היו תלויים ברשימה על המקרר. אני יכולה להעמיד עכשיו מול העיניים את רשימת הטלפונים של היישוב שבו גרנו אחרי החתונה. 18 שנים אחרי. היינו תשע משפחות וגרנו בשלוש שורות קרוואנים שלעולם לא אשכח את הסדר שלהם. על המקרר היה דף ובו תשעה מספרי בזק וסלולרי אחד של הרבש"ץ.
ארבע שנים וחצי גרנו ברחלים. היום יישוב ליד אריאל; אז מאחז זערורי ליד יתמא. הכביש לאריאל לא היה קיים ונכנסנו הביתה מתוך סיבוב חד שעליו ישב קיוסק ערבי. החשמל הגיע מגנרטור שקפא בחורף, ונתי היה יוצא לשפוך עליו מים רותחים. הדואר הגיע במכונית של כותי, שנסע להביא אותו מהיישוב השכן. לכולם היו שמות קיצור, כמו בקיבוצים, בומי ואיסי וג'וש.
כשאתה בן 20 ומשהו וכל השכנים שלך בערך באותו הגיל, אתה חי בקומונה פנטסטית. בכל ערב מישהו הוציא מנגל ל"זבח", זה היה השם, והיינו משחקים רמיקוב בלילה עם פיצוחים ששיקרצי הביא מהמפעל של אבא שלו, ומקשקשים ליד בית הכנסת בסוף תפילת ערב שבת, עד שנהיינו רעבים. אז היו מתפצלים לקבוצות ספונטניות, מי אוכל אצל מי, אני הולכת להביא את האוכל שלנו מהפלטה, ניפגש אצלכם. אבני השומרון הקשות שנגרסו תחת הרגליים ולא בשבילים מסודרים, היעדר התשתיות, ההסתמכות על חלב עמיד במזווה ולחם במקפיא, כל אלו לא היו חשובים.
כשמדברים על שיבת ציון השלישית וכל המילים הגדולות, אני חוזרת אל השנים היפות ההן, תחושת השליחות בין קעריות המרק והכנפיים על האש. הידיעה שאנחנו חלק מתהליך לאומי מופלא שהתפרצה בכל הפסקת חשמל, חלק מסדר היום בחורף.
רוב המתנחלים לא עלו לקרקע בנעלי פלדיום ואתי חפירה, אלא במשאית הובלות שבה יושבים שני אנשים שקוראים להם בוריס. ובכל זאת, ברחלים של סוף שנות ה־90 היתה חלוציות בלתי פומפוזית. היה לנו כל מה שצריך בשביל לכתוב פרק בתולדות העם והמולדת: תודעה היסטורית ובירות. כשישבנו לראות סרט וידאו אצל מליק, יצחק היה אומר שזה מה שטוב במגורים במקום כזה, שאתה יכול ללעוס מסטיק מול סרט ולדעת שבאותו רגע עשית משהו משמעותי למען יישוב הארץ, רק מעצם הנוכחות.
רחלים הוא אלבום רומנטי מהשנים שבהן לא היו לנו ילדים וחיינו בקומזיץ אחד ארוך, פותחים אבטיח לכולם וצוחקים על השכן שמודד את המטרים בגליל נייר הטואלט. אבל זה לא רק סיפור פרטי. זהו היישוב העקשן ביותר ביש"ע. הוא הוקם ב־91' בנקודה שבה נרצחו רחלה דרוק ויצחק רופא, שנורו בדרך להפגנה נגד הסכמי מדריד. בליל הרצח צה"ל אישר לחברותיה של דרוק להישאר במקום, ואחר כך הוסיפו אישור גם לשלושה גברים שישמרו עליהם. 20 שנה החזיקו אזרחים את המקום בציפורניים, שלא יינטש. אישורים למגורים לא נתנו. ממשלת רבין עצמה עין בשתיקה. במשך שנים הצבא אסר על בזק לספק תשתית טלפון למקום. את האספלט בכביש הגישה שפך זמביש בעצמו.
מצלמות הלוויין של האמריקנים כיוונו את העדשה למאחזים, לוודא שאין בנייה שמפרה את מפת הדרכים, אז בן־דוד גרו באוהל - כמו ציונים טובים בתחבולות: מתחת ליריעות האוהל נבנו קירות גבס. בחורף הראשון היריעות עפו, ונותר מבנה נמוך שקירותיו נוטים אלו אל אלו במשולש, כך שרק באמצע החדר יכולת לעמוד זקוף. שם, באוהל טירונות עשוי גבס, גרו בן־דוד עם התינוקות שלהם.
האם אנו רוצים להיגאל?
אנחנו לא מדברים על ראש פינה במאה ה־19 ולא חניתה בחומה ומגדל, אלא התיישבות ישראלית בתחילת ימי בועת ההיי־טק. רוח שרקה בחריצים של הבית המוזר הזה, ותמיד היה שם מיץ פטל וחיוכים. הייתי מורחת לק על הציפורניים הקטנות של הבנות של בן־דוד, וקוטפת איתן ענבים מהסככה, ובחוץ ישבו הרווקים של רחלים ועצבנו את הדוס הנרגן שחשב שזה לא חינוכי שהם יושבים בגופיות.
האינתיפאדה השנייה התחילה כשהליקופטרים של צה"ל ערבלו את השבילים שלנו כמו מאוורר ענקי. בחומת מגן נכנסו לבית הכנסת ביישוב עשרה חיילי דובדבן בדרך למבצע כמסתערבים, ויצאו מעזרת נשים כשקשה להאמין שלא נולדו בשכם. לפני חומת מגן חיינו במטווח ברווזים. הכביש היה סמבטיון. נקישות הפטישים של בניית הסוכות התחרו בקולות הירי מסביב. במקסימום היינו שם 30 מבוגרים, במבני פח וגבס, על אם הדרך בין רמאללה לשכם. דוד ויפתח היו נוסעים עם יד ימין על ההגה, ויד שמאל עם אקדח שלוף מחוץ לחלון.
בכניסה ללובן א־שרקייה, כשנסענו כמה חבר'ה מהיישוב יחד, זגזגה מולנו מכונית ישראלית מהכיוון ההפוך ונעצרה באמצע הכביש. יצא ממנה מישהו שהכרנו, שהיה אז חולה סרטן וקירח, נופף בידיים וצעק שהרגע ירו עליו. מהחורים במכונית שלו עלה אד המום. הנהג של המכונית שבו נסעתי התחיל לירות באוויר כמו משוגע. נצמדתי לרננה ולא חשבתי שאני בתוך סרט. הכל היה רגיל.
היום יש ברחלים מאות תושבים. פחות מדי. רק ב־2013 קיבלו הכרה כיישוב עצמאי, 22 שנה אחרי נטיעת הדגל בסיבוב של אותו הפיגוע. עד היום עוד נאבקים על התב"ע. קהילה מתוקה שמחזיקה את הדרך. מיקרוקוסמוס עצוב לכל מה שקורה פה מאז 67': אנחנו לא באמת רוצים להיגאל.
שטח מדינת ישראל קפץ בתוך שישה ימים פי שלושה, כמו ליצן שקופץ מקופסה ומפתיע את כולם, ולא עשינו עם זה כלום. אנשים טובים עלו לרחלים לפני חצי יובל, ועד היום אי אפשר להיות בטוחים שהמדינה אכן רואה במקום כפר ואם בישראל.
מלחמה גדולה היתה ששת הימים. שחמט של שר ההיסטוריה שהוליד תנועה גדולת רוח, דור שני לתנועה הציונית. אפשר להתבונן על כל זה גם מעיניים של בת 20 שפורקת ארגזים סטודנטיאליים לקרוואן ברחלים. העז מהכפר הפלשתיני שברחה לחצר שלנו, החמור המת שדסי התנגשה בו, האקדח מתחת לכרית של ר', הארוחות על הדשא. כמה אנשים יכולים לכתוב את המילים הבאות: הייתי שותפה להקמת יישוב בישראל? ראי, רחל, ראי, הם שבו לגבולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו