ב־5 ביוני, ב־8 בבוקר, בעודנו עומדים בשוחות שחפרנו לעצמנו, עבר סג"מ משופם בינינו והכריז: "חבר'ה, אפשר לצאת. הרסנו את כל חילות האוויר שלהם". קפצנו מרוב אושר, ונותרנו עוד יומיים באזור הפריסה, פוחדים שמרוב בלאגן עוד ישכחו אותנו. מפת הקרב לא היתה ידועה לנו. היינו חיילים שקופים.
ביום רביעי הודיעו ב"קול ישראל" על כיבוש העיר העתיקה. התקשיתי להאמין שהכותל בידינו. כשהיינו נוסעים לירושלים היו הוריי עולים איתי על גג מועצת הפועלים ברחוב שטראוס כדי לנסות לראות משם את הכותל. לא ראיתי, ולא האמנתי שאזכה לראותו אי פעם. ופתאום: כל התקוות, כל החלומות, הכל מתגשם! לא יכולתי לעצור בעד הדמעות. לא היה אפשר להכיל את האושר.
בערב הודיעו לנו שאנחנו זזים, ומתחילים לנסוע לכיוון נח'ל. נסענו בשיירה אינסופית, בלי אורות, במהירות של צב. קיבלנו הוראות באשר לביטחוננו. הזהירו אותנו במיוחד מפני חיילים מצרים בודדים שנשארו בשטח, ושלא יהססו להורגנו במטרה לחטוף מימייה. האזהרה העיקרית היתה מפני יציאה מן הרכבים כדי "להתפנות" או קצת להתאוורר.
לא קיבלנו מפות או משהו דומה לזה. הנהג ידע את דרכו רק משום שהיה חלק מן השיירה, ומשום שהיתה זו נסיעת פגוש אל פגוש, אבל האטיות והחושך המוחלט גרמו לעייפות, והוא החל להתנמנם. אלון, מפקד הרכב, החליט שנעשה משמרות נהיגה, וכי שניים יורשו לישון בכל זמן, השלישי ינהג והרביעי יקפיד על כך שהנהג לא יירדם. הוא ידע שלא היו לאף אחד מאיתנו רישיונות נהיגה. כשהתקרבנו לנח'ל ראינו, מרחוק, ערימה שחורה. כשהתקרבנו ראינו עשרות גופות מפויחות של חיילים מצרים שנהרגו מנפאלם. כל בגדיהם נשרפו, והם נותרו עירומים, נפוחים. מישהו צחק. חייל אחר היסה אותו. לי זו היתה הפעם הראשונה לראות אדם מת. בוודאי קבוצה של מתים.
בנח'ל, בחום היום, משום מקום, הגיעה ניידת השק"ם. הכל הופתעו, ומיד השתרך תור ארוך של חיילים. היה אפשר להשיג טמפו חם, מקופלת, "נוגה" ומצופים, אז גם אני עמדתי בתור, בסבלנות. כשהגיע תורי, ועליתי על המדרגות המתקפלות כדי להגיע לדלפק שעליו הונחו המוצרים המבוקשים, ראיתי שמתחת למדרגות מוטלת גופת חייל מצרי. פשוט כך. קניתי "נוגה", ויתרתי על הטמפו, ירדתי במדרגות ולא הקאתי את נשמתי. באותו רגע לא הבנתי אם הפכתי אדיש למוות, איש קר רוח וחסר רגשות, או סתם המום מכל מה שראו עיניי במהלך היממה הראשונה שלי בסיני.
ביום חמישי בערב הודיעו לנו שאנו מצטרפים לכוח העולה לרמת הגולן. שוב היתה זו נסיעה לילית, ללא אורות, עד שהגענו לשטח ישראל. קיוויתי שאולי עכשיו, בקטע הנסיעה שבתוך המדינה, נקבל קצת מידע על מה שקורה במלחמה, שכן ביומיים שבהם נמצאנו בסיני, לא יכול היה הטרנזיסטור לקלוט את "קול ישראל". לפנות בוקר, בכניסה לחדרה, חיכה לנו דוכן שלידו עמדו ה"דודות" של הוועד למען החייל, וחילקו עוגיות ושתייה. שאלתי אם ידוע להן מהו מספר החללים. אחת מהן ענתה שעוד לא הודיעו, אבל מדברים על 400. נדהמתי. ככה נראה ניצחון מהיר וקל?
בשולי הדרך לקוניטרה ראינו גופות של חיילים ישראלים, מכוסות בפיסות בד. הודיעו לנו על חיילים סורים המסתובבים בדרך, וביקשו שניקח אותם בשבי אם נראה אותם. כמה קילומטרים לפני קוניטרה הבחנו בשלושה חיילים סורים. הם נראו זקנים מאוד, אולי בשנות ה־30 לחייהם, לא נראו כמי שאורבים לנו וגם לא כמי שנמלטים. כשירדנו מן הרכב והפנינו אליהם את הנשקים, הם זרקו מיד את רוביהם לרצפה, נכנעו ללא תנאי.
לא היינו צריכים להפגין שום תכסיסי גבורה ואזקנו את ידיהם בחבלים שהיו זמינים לנו. דיברתי איתם בערבית מן התיכון, והם ביקשו מים ושלא נהרוג אותם. חייל שהגיע למקום החל להסיר את שעונו של אחד השבויים. אזרתי עוז ואמרתי לו שאצלנו לא לוקחים שלל, ואם יעשה זאת, אדווח. הוא ירק בבוז על הרצפה, אבל לא לקח את השעון. את סרן המילואים השמן שלקח מקלט טלוויזיה מבית סורי ריק לא הצלחתי לשכנע לוותר על שללו.
הכל בסדר
בשבת הסתיימה המלחמה. נסענו בשיירה מן הרמה לאורך הגדה המערבית עד שהגענו לבסיס צבאי ירדני, סמוך לרמאללה. יצרתי קשר עם היחידה, וביקשתי שיתקשרו לבית הוריי כדי להבטיחם שאני בסדר, ולברר מה עבר על ינון, אחי, בימי המלחמה. היה זה שימוש נסלח בציוד הצבאי לצרכים פרטיים, ועד מהרה קיבלתי תשובה שהרגיעה אותי: הוא השתתף בפריצת הדרך לעזה, והכל בסדר.
לאחר ימים אחדים אוטובוס לקח אותנו למחנה שנלר בירושלים, כדי להתרחץ ולגלח את הזקנים. זה היה חלום. בדרך חזרה ביקשנו לעבור דרך הכותל, והאחראי לאוטובוס הסכים. הגענו ומצאנו את העיר העתיקה כמעט ריקה. לא מצאתי את הבתים הסמוכים לכותל, אשר יצרו סמטה צרה בינם לבינו. לקח זמן עד שהבנתי שהיתה זו שכונת המוגרבים, שנהרסה במהירות כדי ליצור רחבה ליד הכותל.
התרגשנו. היה קשה להאמין שאנחנו באמת נוגעים באבני הכותל. עמדנו שם רגעים ארוכים, עד שמישהו שאל אם אנחנו רוצים לעלות למסגדים. הרוב העדיף להישאר עוד קצת ליד הכותל. אני עליתי להר הבית השומם, ולא הצלחתי להתרגש. גם לא חבריי. עבורנו היתה הנגישות אל הכותל גולת הכותרת של המלחמה. העיניים התלחלחו למטה, לא ברחבת המסגדים.
ימים אחדים לאחר מכן יצאתי לחופשה ראשונה לאחר שבועות שבהם בגרתי בכמה שנים. בסלון המתינה לי מתנה מאוחרת ליום ההולדת, ספרו של אשר צידון, "בית הנבחרים", עם הקדשה בכתב ידו של אבא: "ליוסי היקר שלנו, ליום הולדתך הי"ט ולחופשתך הראשונה עם תום מלחמת ששת הימים וגאולת הארץ. באהבה, אמא ואבא". בשבת ההיא, כשאני יודע שאחי יצא בשלום מן הקרבות הקשים, שבבית הכל בסדר, שניצחנו את נאצר ושהכותל בידינו - הייתי הכי קרוב לרקיע השביעי. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו