כישלון של הצבא ההודי

ניתוח זהיר של הפעילות המבצעית בפיגוע בהודו מצביע על כשל מבצעי ומודיעיני שגרם לאובדן שליטה של הכוחות הלוחמים. האירועים במומבאי יצרו מציאות של כאוס שנבע מהתמודדות במקביל עם שבעה פיגועי טרור. למרות גודלו של צבא הודו (יותר ממיליון לוחמים), הוא לא מסוגל לפרוס יחידות מיוחדות בכל עיר. יש לכך משמעות אופרטיבית בסיסית, משום שהניסיון מוכיח שככל שמתקצר זמן התגובה נגד הטרור, כך רבים הסיכויים לצמצם את הנזק.

הכישלון ממוקד בשלוש מערכות: הראשונה, מערכת המודיעין - שלא הצליחה לאתר את התכנון ואת היוזמה לביצוע פיגוע מורכב כל כך; השנייה קשורה לאבטחת הגבול הימי. עיצוב יכולות לזיהוי ולתגובה במרחב הגבול הימי של הודו עם פקיסטן היה עשוי למנוע את הטרגדיה; השלישית - כישלון המערכת המבצעית.

צבא הודו נבנה במשך שנים על בסיס תבניות מבצעיות דומות לאלה של הצבא הסובייטי. בשנים האחרונות הוא הופך להיות צבא מערבי מתקדם, ועדות לכך היא הצלחותיו בלחימה בטרור בקשמיר. הצבא ההודי משתף פעולה עם צבאות מערביים שונים, בהם ארה"ב וישראל, והדבר מתבטא בשינוי ובשיפור של אמצעי לחימה ובשיפורן של טכניקות לחימה מקובלות באוויר, בים וביבשה.

הפיגוע האחרון מזכיר לנו כי ארגוני הטרור כיום פועלים כצבא מודרני בעל יכולות גבוהות; הפיגועים במומבאי מעידים על רמת תכנון גבוהה מאוד, תעוזה, נחישות וכושר מבצעי אדיר.

הכותב הוא מומחה לטרור עולמי