למה שלי נכשלה בהסתדרות

המאמר הזה לא הולך לעסוק בשחיתויות שהיו או לא היו בבחירות האחרונות להסתדרות. ממילא ניצחונו של ניסנקורן מוחץ מדי, ביטול בחירות נדיר ביותר במחוזותינו ונוסף על כך, הציבור מורגל בטענות כאלה ואחרות על "אי סדרים" בבחירות. אבל השאלה המטרידה באמת היא איך אשת ציבור כמו חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שבכל שנות בגרותה לוחמת בנחישות לקידום אג'נדה סוציאל־דמוקרטית ועוסקת בעקביות ראויה לציון בדאגה לציבור העובדים, לא מצליחה לתת פייט שמאיים על היו"ר, המכהן מתוקף מינוי, שנבחר עתה לראשונה.

אינני חברת הסתדרות העובדים, מעולם לא הייתי, ואין לי דבר וחצי דבר נגד ניסנקורן. אבל יש לי הרבה נגד הארגון, שנוסד בשנת 1920, מאוגדים בו כ־5,300 ועדי עובדים ועובדות המשרתים כ־70 אלף עובדים שמכניסים לקופתו יותר מחצי מיליארד שקלים בשנה, ונגד הקונגלומרט הפוליטי הזה, שעדיין נותר מאחז גברי כמעט בלתי נגוע, המשלח את חברותיו להיאבק ב"עזרת נשים" שלהן על רשות נעמת. ממש כמו באוטובוסים החרדיים, הנשים יושבות מאחור, ומופקדות, איך לא, על תנועה התנדבותית, שמטרותיה קידום מעמד האישה בישראל והשגת השוויון במשפחה, בעבודה, בחברה ובכלכלה.

נעמת, תנועת הנשים חברות ההסתדרות, נוסדה בשנת 1921 בשם "מועצת הפועלות" על ידי חלוצות העלייה השנייה והשלישית, אשר בער בהן הצורך להתארגן, משום שלא זכו להכרה ולייצוג במוסדות הקיימים, וקופחו חרף היותן שותפות מלאות בעבודה. 96 שנים מאוחר יותר, היעדר השוויון משתקף בבהירות כואבת בהרכב הנהלת הסתדרות העובדים החדשה, המונה 54 חברי הנהלה, מתוכם 11-10 נשים בלבד, ובהן יו"ר נעמת ושתיים־שלוש עובדות בכירות מלשכת היו"ר. יתרה מזאת, לא נראה שההסתדרות תשבית את המשק משום ששכר הנשים עדיין עומד על כ־65% משכרם של עמיתיהן הגברים.

בחזרה לשלי, בתם של פועל בניין ומורה, חברת הכנסת שלא מתביישת במו ידיה הנבחרות "לעשות פנלים" ולשטוף את חדר המדרגות בביתה, מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית שוויונית ומתוך אמונה שבעולם מתוקן צריך לאפס את אווירת האדונים ומשרתיהם, הרווחת בעולם העבודה הישראלי. היא נתנה לכך ביטוי כעיתונאית שהתמקדה בתחומי העבודה, הכלכלה והפוליטיקה.

כפוליטיקאית, סדר יומה מתמקד בניהול מלחמת חורמה על זכויות העובדים והעובדות. די אם נזכיר את "חוק הקופאיות" המחייב העמדת מקום ישיבה לעובדות; הארכה בחוק של חופשת הלידה לנשים ל־14 שבועות; החמרה בענישה על אי תשלום שעות נוספות והעברת נטל ההוכחה בנושא זה בבית דין לעבודה מהעובד אל המעביד; וכמובן, חוק הטקסטיל הביטחוני, הקובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב־50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו"ל.

ההיגיון מבקש שהעובדים והעובדות ינהרו אחר מתמודד אמיץ, שאינו חושש להילחם בבעלי ההון לטובת הציבור ובשחיתויות הממסדיות, ובעל עשייה עקבית מוכחת, גם אם אינו גבר. זה לא קרה. צמצום הפער בשכר הנשים יצטרך לחכות. הפוליטביורו ניצח את ההיגיון. אל תרפי, שלי. רק המתמידים מנצחים.