חטיבה 8 ערוכה במדבר צין. אנחנו, שני רכבי קשר, אחד סדיר ואחד מילואים, מסופחים לה, משועממים, ומחכים בכיליון עיניים להחלטה על יציאה למערכה. ביום ראשון, 4 ביוני, לאחר שלוש פעמים של הסרת רשתות ההסוואה מרכבי הקשר שלנו והחזרתן, מודיע המ"פ כי המלחמה תתחיל למחרת, וכי עלינו להוציא את אתי החפירה מן התרמילים ולהתחיל להכין לעצמנו שוחות. עשינו כדבריו. כשסיימתי לחפור הוצאתי מחברת מן התרמיל, ושירבטתי דברים שהעליתי בדעתי ברגע המיוחד הזה.
שני הדפים כתובים משני צידיהם. לא צוואה, ואפילו לא "אני מאמין". מין חיבור מלודרמטי של נער מתבגר. מכתב לעצמי. קיפלתי את הדפים פעמיים והנחתי בכיס החולצה. רציתי שהם יימצאו אם יקרה לי משהו. במהלך ימיה המעטים של המלחמה הם היו שם, ואחר כך גנזתי אותם. לאחר 50 שנה החלטתי ליישר את הקיפולים שלא נפתחו מאז. הדברים מובאים כאן במלואם:
"ערב בלב המדבר. רוחות הלילה רומזות על תעלוליהן לשעות הבאות. ניירות עיתונים עפים במורד ההר לוואדי הסמוך. שבועיים הכל שקט כאן. מחר יתחיל הרעש. מחר תתחיל המלחמה. עוד אינני תופס בדיוק משמעות הדברים. המלחמה עוד נראית לי קולנועית משהו. משהו שמנוגד לחיים הרגילים שהיו צפויים.
האמנתי בצבא שלנו. קציני צה"ל, ערב מלחמת ששת הימים // צילום: באדיבות אתר פיקיוויקי
מיקי אמר לי פעם שעם חייל כמוני היה רוצה לצאת לשדה הקרב. זה היה בטירונות הלא כל כך רחוקה. כמובן שהייתי רחוק מלהצטיין בה, אבל הוא ידע את יושרי ואת נאמנותי. בתכונות האלה קשה לנצח בקרב, אבל אני מאמין שאפשר. כשהוא אמר זאת, והחמיא לי בכך מאד, נראתה המלחמה כל כך בלתי אפשרית, האימונים בנשק ובשוחות כל כך משחק. עכשיו זהו דבר של יום יום. עכשיו המלחמה היא במרחק שעות ספורות, ספורות ממש. כשבאתי לכאן, רציתי בה בשבועיים שהייתי כאן, במתח הכוננות הזה. ששתי לכל רמז לפריצתה. ששתי לכך משום שמבחינה מדינית, אינני רואה דרך אחרת לצאת מן המצב בכבוד. אבל אני יודע היטב שהפעם יהיה קשה מתמיד.
תחושת ביטחון
מחר תתחיל המלחמה. אני אשתתף בה. אני עלול להיות אחד מקורבנותיה. אני עשוי לשוב הביתה מנצח. אינני רואה כל אפשרות אחרת לגביי. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהמוות ניצב לפניי בבירור, כסיכוי אפשרי וסביר. אני אינני מפחד. רק בשבועות האחרונים גיליתי זאת בי: אינני פחדן. הייתי כאן עם אנשים שיראו. שהיראה הזו היתה להם שחרית ומנחה וערבית. אני עודדתי אותם, אבל לא מן הפה אל החוץ. בלב שלם. אני בטוח בצבא, ואני בטוח בעצמי, ומעולם לא האמנתי בי עד כדי כך.
מחר תתחיל המלחמה. ייפלו בה אנשים. זו טיבה של מלחמה. הכל אומרים שהם יהיו רבים מתמיד. אפילו יהיו מעטים מתמיד - יהיו. העובדה שאינני מפחד אינה אומרת שאני עומד באדישות מול הסיכוי שאחד הכדורים קיבל את הכתובת שלי או של ינון (אחי; י"ב). פשוט, כל הזמן ניסיתי שלא להביא את זה בחשבון, וגם עכשיו, כשאני מביא את זה בחשבון, אין הדבר מרפה את ידי.
כשאני חושב על הדבר בקשר אלי, אני חושב עליו מיד בקשר עם ינון. אני חושב שהאהבה הגדולה ביותר שאפשר לרכוש לאח או לידיד היא התייחסות לפגיעה או לאושר שלו ממש כפי שאני מתייחס לפגיעה או לאושר שלי.
וכך הדבר בנוגע לאחי ינון. אני חרד לו כשם שאני חרד לעצמי, ממש באותה מידה. בשנים האחרונות, למרות שאני נפגש עימו לעיתים קרובות, כמעט לא שוחחנו אף פעם מלב אל לב. איני יכול לזכור יותר משלוש שיחות. אדם מן החוץ יכול לחשוב שאנחנו סתם ידידים טובים. למעשה, אני חש כל הזמן, ובייחוד עכשיו, שהוא חלק ממני. שבלעדיו אין לי מה לחפש.
בחוץ כבר חושך. אני כותב לאט. זה איננו חשבון נפש. זו אינה כתבה שאני מכין למהדורה חדשה של 'גווילי אש'. אינני מתכוון למות במלחמה הזו. אני פשוט מלא עד גדות, ומוכרח לשפוך קצת החוצה. כשהייתי קטן חשבתי שאני מחוסן מן המוות, שעלי זה יפסח. אחר כך התברר לי שרוב האנשים חושבים כך בילדותם, ואחר כך זה מתנפץ אל מול המציאות המרה. עכשיו כבר איני מאמין בחיסון זה.
עכשיו כבר אינני מאמין באלוהים, למרות שאני חרד בכתבי את המילים הללו (תחושה שלעולם לא אשכח). אנשים נוטים לשוב לאמונה ברגעים קשים. אני אינני יכול. אין ספק שלמאמין קל יותר לצאת למלחמה, ואני מקנא בו, בלי להשתמש בכך כמליצה.
מי דואג לי באמת?
במה נותר לי להאמין? במה אני יכול עכשיו להיאחז, ולומר לעצמי שלא אפגע? רק בדבר אחד: בחוטים הקושרים אותי עם הבית ועם הלנה (חברתי דאז, ורעייתי הראשונה; י"ב), באנשים החרדים לי שם. באבא ואמא והלנה. המעגל הקטן הזה הוא המצומצם ביותר. לא דודים ודודות אוהבים, וידידי משפחה של בונבוניירות בימי הולדת. שלושה אנשים אלה בעורף, הם האנשים היחידים הדואגים לי באמת. הם האנשים היחידים בעולם - לבד מינון, שהוא בחזית, כמוני - שפגיעה בי תהא להם מכה בלתי נרפאת, והחוטים שקושרים אותי עם שלושתם, יש בהם משום הגנה עלי.
כשהייתי ילד, והשתחררתי מן הביטחון בחסינותי, ניסיתי לחשוב שהעולם לא יוכל לוותר עלי, משום שאני חשוב לו. מפני שאני עתיד להיות איש גדול. עכשיו אני משוחרר גם מזה. לא מפני שאינני מאמין בעתידי, אלא משום שאני יודע היטב שהעולם מעודו לא התחשב בדברים כאלה. נותרה לי, אם כן, רק האמונה באנשים שהשארתי בעיר. בעוד שמונה ימים אהיה בן 19. אני מקווה שאוכל לחגוג את יום ההולדת בביטחון. יוסי".
בעמוד הראשון של מכתבי זה, למעלה, לצד ציון היום בשבוע והתאריך, הוספתי גם את השעה שבה סיימתי לכתוב את המכתב לעצמי: 18:35. ברור היה לי שהימים הבאים, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, לא יידמו לשום דבר שקרה לי עד אז בחיי. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו