דיין, אהבת הארץ ושחרור ירושלים

שעטנז של שימוש בלוח השנה הכללי והעברי גרם לישראל לציין את איחוד ירושלים לפני אזכור יום פריצת המלחמה, שבמהלכה אוחדה העיר. זה אולי המקרה היחיד בתולדות אנוש, שההיסטוריה מתגלגלת לאחור במנהרת הזמן. לפיכך מועד בחינת ההחלטות אשר הובילו ל"סדין אדום" – אות פתיחת המלחמה – יידונו רק אחרי ש"הר הבית (כבר) בידינו".

שבוע לפני המלחמה גרם אי־האמון במנהיגותו של לוי אשכול במפלגתו ובקרב הקואליציה והאופוזיציה למינויו של משה דיין לתפקיד שר הביטחון. בירור ההתרחשויות מאותו רגע ועד לגיבוש המציאות שהתהוותה אחרי הניצחון מצריך עדיין השלמה מחקרית, אבל ברור שנוכחותו היתה דרמטית, הן בהכרעותיו והן באלה אשר סוכלו בידי יריביו מבית. בתוך כך, מרתקת התנהלותו העמומה משהו בסוגיית הלחימה על "העיר שחוברה לה יחדיו" לפני כחמישים שנים.

דיין היה שם נרדף לאהבת הארץ. נתן אלתרמן כתב לכבודו כי "ארץ ישראל פרושה עליך כמו שחר". היתה לו משיכה עזה אליה, כמעט הייתי מגדירה כארוטית, ובוודאי לאתרים שבהם התקיימה מלכות בית דוד. כיצד, אפוא, להבין את ההיסוס של דיין באשר לכיבוש העיר העתיקה?

הפרוטוקולים מישיבות הממשלה מאוששים את ההדלפות שנפוצו במרוצת השנים, אבל לא כל התגובות נאמרו במפגשים אלה. לפי אחת העדויות, בעמדו על הר הצופים ובהתבוננו לעבר הר הבית שמתחתיו, תהה דיין בינו לבין עצמו "בשביל מה לנו הוותיקן הזה?" למרבה ההפתעה, שותפים לתהייה הצוננת בימים של התלהבות משיחית היו שרי המפד"ל חיים משה שפירא וד"ר זרח ורהפטיג. הם ראו זאת במונחים אפוקליפטיים כהתנגשות עם "אדום" (כינוי לנצרות) ועם האסלאם הכל־עולמי, וכנראה גם דיין.

מנחם בגין ויגאל אלון הבחינו כי דיין נע באיטיות, ותבעו מאשכול לחייב את צה"ל לכבוש את העיר העתיקה לאלתר. לימים ידאג אלון שהציבור יידע כי דיין לא היה חד ונחרץ באשר לכיבוש העיר. דיין הבהיר כי יפעל, כמובן, לפי החלטת הממשלה, אבל היה לו מתווה משלו: לצור על העיר. הלגיון הירדני יימלט. תושבים מקומיים יגיעו עם דגל כניעה. לא יהיה צורך בשפך דם של חיילי צה"ל ברחובות הצרים. זה הסבר אחד, וסביר להניח כי הוא נכון, אבל לא מלא.

דיין, שמאז ומעודו היה רמטכ"ל מדיני ונשלח למו"מ עם המלך עבדאללה בתום מלחמת השחרור ב־49', הבין כי אחיזת ישראל בהר היא מרשם לסיבוך בינלאומי. הוא חתר לנטרל את השליטה הערבית, אך לא לבוא תחתיה. רצה לתקן את העוול שעשתה ירדן, שהתחייבה בהסכם שביתת הנשק לאפשר ליהודים להתפלל ליד הכותל המערבי ולא עמדה בדיבורה. להערכתי, ביקש דיין לצור על העיר כדי לחסוך בקורבנות, ובמו"מ עם חוסיין, נכדו של עבדאללה, להחזיר עטרה ליושנה ולתקן את העוול בהבטחת חופש התנועה של היהודים לכותל המערבי.

לבסוף, משגבר הלחץ בממשלה, נתן לכך ביטוי בפקודת היום, שלפיה חזרנו לקדושים במקומותינו כדי לא להיפרד מהם לעד. האם בריבונות חד־צדדית? לא נדע לעולם. גם הוא לא נתן לכך ביטוי ממוסמך, אבל אפשר שמדיניותו לא חפפה את אהבתו הגדולה לארץ שעליה כתב את "לחיות עם התנ"ך".