עבור רבים מבני דורי שלא היו שם כשהמדינה קמה, "יום העצמאות", שבו נכחנו ושאותו חווינו ישירות, היה יום שחרור ירושלים, שבו כאילו נולדנו מחדש. חשנו שהשבור תוקן, ששני חלקי השלם פגשו סוף סוף זה את זה. שמחתנו עלתה על גדותיה.
הייתי אז כבן שמונה, ילד קטן וסקרן שהצטופף עם משפחתו ושכניו במקלט טחוב וחשוך של בניין דירות רחבייתי טיפוסי. רעמי פגזים הרעידו את ירושלים המערבית. בעמק המצלבה הסמוך לביתנו, הציב צה"ל כמה תותחים. רק ימים אחדים קודם לכן, סייענו, ילדי השכונה, לחיילים שהוצבו שם, למלא שקי חול ולדפן בהם את השוחות שנחפרו באותו העמק. עתה, בתוך המקלט, יכולנו לשמוע את קולות הירי והמלחמה. לימים למדנו, כי באותן שעות פגעו פגזים ירדניים במקומות רבים בירושלים, ובהם בית הנשיא, משכן הכנסת וגן החיות התנ"כי.
על אדן החלון של אותו מקלט אפל הוצב רדיו טרנזיסטור קטן. הוא היה הקשר שלנו עם העולם, אלא שביום השלישי למלחמה נדמה היה לפתע שמשהו השתבש בשידור. קול צפירה צרודה ושרקנית עלה ממנו. לצליליה, נתקפו יהודי ירושלים במקלטים ומחוצה להם בהתרגשות עצומה, והחלו לרקוד ולדמוע ולהתחבק. הר הבית והכותל שוחררו, ואנו "היינו כחולמים". הצפירה השרקנית ההיא התבררה כצלילי שופרו של הרב שלמה גורן ליד הכותל המערבי. היא סימנה קו פרשת מים בציבוריות הישראלית. כבר אז, אל תוך השמחה שהרקיעה שחקים, הסתננו ניצני הוויכוח שילווה אותנו יובל שנים, על עתיד השטחים המשוחררים.
שלושה וחצי עשורים נמלטה ירושלים מהוויכוח הזה, וכשהתפוגג הקונצנזוס גם סביבה (בוועידת קמפ דיוויד 2000), חשתי מבוכה גדולה, אך בעיקר בושה במנהיגי המדינה של אותן השנים. במחוזות שמהם באתי דיברו על "כפיות טובה כלפי בורא עולם", וללב התגנב החשש שאולי לא היינו ראויים לרגע הזה ולניסים ולנפלאות שפקדו אותנו ושבהם חזינו.
אבל מרבית הירושלמים, ואני בתוכם, כמו חסידים אדוקים שלא שכחו את שבועת "אם אשכחך", מציינים מדי שנה בכ"ח אייר את יום העצמאות השני שלנו, את החזרה להר הבית ולכותל המערבי, ולעיר דוד, ולהר הזיתים, ולקבר רחל ולרובעי העיר העתיקה, ולשמעון הצדיק ולהר הצופים. בעבורנו יום שחרור ירושלים נותר אירוע מכונן לא פחות מאשר יום העצמאות.
משל היפהפייה הנרדמת
סבי, שלמה זלמן שרגאי, שעמד בראש העיר החצויה בשנות המדינה הראשונות, נהג לומר שירושלים חיכתה 19 שנה לבניה האמיתיים שישובו לזרועותיה; הפרופ' שלום רוזנברג דימה אותה (במוסף "שבת" האחרון של העיתון "מקור ראשון") ליפהפייה הנרדמת, שקללה איומה ירדה עליה כאשר נדקרה באצבעה,] והיא שקעה בתרדמה עמוקה בתוך ארמון שכוסה בשיחי ורדים קוצניים והסתיר אותה מעין רואה. רוזנברג לא כתב זאת, אבל על פי המשל הזה אנו היינו הנסיך, שהקים את ירושלים לתחייה כששיחררנו אותה משבייה בנשיקת שרף, ונשבינו בחלומה וגם הגשמנו רבים ממאוויינו ותקווה בת שנות האלפיים בעיר הזאת.
נכון שלא הכל ורוד. אור וצל משמשים בירושלים בערבובייה: לפני 50 שנה שבנו אל הכותל, אבל שופר עדיין אינו קורא בהר הבית. בנינו שרשרת מפוארת של שכונות סביב העיר הישנה, שבהן חיים היום כ־205 אלף יהודים, ושינינו את מפת העיר, אבל דילגנו על הגרעין ההיסטורי שלה העיר העתיקה. מעט מדי יהודים מתגוררים בה כיום. יש בעיר צדדים של חלוקה וטרור, אבל יש בה גם צדדים של איחוד ומרקמי חיים משותפים שמעט מדי מדברים בהם. אנו אוהבים ומפתחים את ירושלים, אבל מתחת לפנס עוזבים אותה בכל שנה 18 אלף יהודים (כ־350 אלף בחצי יובל השנים האחרונות), מכיוון שאין להם היכן לגור כאן. הלחצים הבינלאומיים כופפו אותנו ובלמו בנייה בעיר.
פעם ספגנו גינויים וחרמות ואיומים, אבל ידענו שזהו חלק מהמחיר שראוי לשלם כדי להמשיך לבנות את ירושלים. ידענו, כפי שציין מנחם בגין כבר לפני שנים רבות, כי יותר מששמרו ישראל על ירושלים, שמרה ירושלים על עם ישראל; שאנו חייבים לעיר ולעצמנו. רמת המחוייבות היתה גדולה פי כמה.
עיר למיטיבי לכת
אולם ככל שחלפו השנים, כך התרכזנו יתר על המידה במאבק על השטח. הלבשנו את ירושלים בשמלת בטון ומלט. קבענו בה עובדות, אך התרשלנו בקרב על התודעה. עתה הגיעה העת להעניק משקל יתר גם לזיכרון ההיסטורי, להטמיע מחדש דרך הרגלים והראש – בעיקר בדור הצעיר - את אהבת ירושלים ולהלך בנופיה הקדומים והחדשים. כשם שילד יהודי במדינת ישראל לומד מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית וכימיה, ראוי שילמד גם מקצוע שייקרא – ירושלים. העיר הזאת הרי אינה רק ההיסטוריה והגיאוגרפיה של העם היהודי. היא גם הכימיה והביולוגיה שלו. ללא ידיעת קורותיה ומשמעותה לא נבין מדוע ירושלים היא התגלמות הצדק היהודי והתביעה שלנו על הארץ הזאת. זו כמובן עבודה לטווח ארוך, ממש כפי שירושלים היא סיפור למיטיבי לכת.
אל תניחו לטועים שבנו לבלבל אתכם. לא ארץ זרה כבשנו. שבנו לבית חיינו, לציון ולירושלים. מי ששב הביתה אינו כובש. זו אינה רק טרמינולוגיה. שיחררנו אותה משורה של כיבושים (האחרון שבהם הירדני), שהתעמרו בנו ובזכויותינו בה לאורך דורות.
איני מתגעגע לירושלים של פעם, החצויה בחומות ובגדרות תיל. אני מעדיף להלך בסמטאות הרובע היהודי במקום לשמוע סיפורים עליו, להתפלל ליד הכותל במקום להשקיף עליו מרחוק, ובעיקר לאחות קרעים בירושלים של היום במקום לגור בירושלים השסועה של פעם. או במילות שירו־תפילתו של המשורר הירושלמי המופלא יצחק שלו, שחי בירושלים המחולקת: "שיוסר מחסומך/ שיותן בך לנשום/ שידוד הצייר בך/ נדוד ורשום/ ומאופק עד אופק שום גבול ושום צו/ לא יחתוך מבטו ויפסיק את הקו...".
זיכרו: פניה של ירושלים היו ועודם פני חלום ומציאות. צריך למצוא את האיזון בין השניים. לאורך שנים ידענו להעניק משקל ראוי גם לחלום. הנחנו לו לעצב את המציאות בירושלים במידה משמעותית, אבל בשנים האחרונות משהו התערער. החלום נסוג והשפיל ראש בפני המציאות הירושלמית המורכבת והסבוכה.
עתה, "במשוך היובל", עלינו לפתוח לו מחדש צוהר רחב; להקצות לו מקום מכובד יותר בעיצוב המציאות כאן, כדי שנוכל להתבסס בירושלים, להעמיק בה שורשים ולהיות ראויים לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו