החזרה להר הצופים: "ציונות או כלום"

"ישבתי לצד פתח האוטובוס כשבידי אזמל מנתחים - כלי הנשק היחיד שלי. פרצה אש בירכתי האוטובוס. אנשים צעקו, 'אנחנו נשרפים!' קפצתי. להב האזמל נשבר. רצתי בזיגזג לאורך הכביש. עברתי את האמבולנס והתקרבתי לרכב הליווי כשאני מנופף את הסכין השבור שבידי. דפקתי על הדלת וצעקתי 'אני משלכם'. הדלת נפתחה. כל האנשים בפנים היו פצועים או הרוגים". כך סיפר נתן סנדובסקי, שהיה שומר באוטובוס במהלך הטבח בשיירת הדסה, שאירע ב־1948.

החודש אנו מציינים 50 שנה לאיחוד העיר ירושלים והחזרת בית החולים הדסה הר הצופים, אחד מסמלי העיר, לידי תושביה. בתי החולים של הדסה, שהחלו את פעילותם למען תושבי ירושלים עוד לפני קום המדינה, מהווים חלק בלתי נפרד מהפסיפס שמרכיב את ירושלים ועברו עם העיר ותושביה שינוייםרבים לאורך עשרות שנים. ההיסטוריה של העיר ירושלים חקוקה באבנים שמהן בנויים בתי החולים. 

עם הקמתו של ארגון נשות הדסה, הותווה חזון ציוני שכלל עידוד מוסדות ומפעלים יהודיים בארץ ישראל עם חיזוק האידיאלים היהודיים, ובהם יצירת תשתית רפואית מודרנית לירושלים, לעם היהודי ולסביבה. הקמתו של בית החולים הדסה הר הצופים היא חלק בלתי נפרד מחזון הארגון. 

בית החולים היה לחלוץ בשטח לא מיושב, מתוך כוונה לשרת את השכונות היהודיות שיקומו בעקבותיו וסביבו. ב־1934 הונחה האבן הראשונה של בית החולים שהוכרז ליוקרתי ולמתקדם במזרח התיכון. לא עבר זמן רב, ואת קולות השמחה הפרו קולות טבח שיירת הדסה, שבו נרצחו 77 בני אדם. אף אחד לא שיער לעצמו שבית החולים שנפתח רק לפני כעשור יעמוד נטוש למשך 19 שנים. 

ב־1967 ראש עיריית ירושלים טדי קולק התקשר לקלמן מן, מנהל ההסתדרות המדיצינית הדסה, ובפיו הבשורה: "אם אתה רוצה את בית החולים שלך, בוא וקח אותו". המברק למטה הדסה בניו יורק לא איחר לבוא: "הר הצופים שוב בידינו". ב־9 בחודש יוני באותה שנה התארגנה שיירה חזרה להר שהיתה מלווה בשמחה אך גם בעצב. בית החולים, שסימן את חזון הציונות והיה למוביל במזרח התיכון, הפך שומם ומיושן, פגזי המלחמה לא פסחו עליו והשאירו את חותמם על קירותיו הרבים. שרלוט ג'ייקובסון, שהיתה נשיאת הדסה בעת החזרה להר הצופים, כתבה: "ברור שעידן הניסים טרם הסתיים. אכן, זהו עידן של לידה מחדש של העם היהודי". 

•   •   •

הנזקים שספג בית החולים והחלודה שהשתלטה במהלך 19 השנים שבהן היה נטוש העלו את שאלת הכדאיות לשיפוצו. קיומו של בית החולים הדסה עין כרם, שכבר פעל כחמש שנים, הוסיף לכך, ורבים קראו להריסתו של הדסה הר הצופים. אך בארגון נשות הדסה לא היה צל של ספק, זה היה הרגש הלאומי שדחף לשקמו ולשמרו. באותן שנים פיי שנק ז"ל, שהיתה נשיאת הדסה בשנים 1972-1968 פיקחה על תהליך השיפוץ והבנייה ומשם כתבה: "כשהדסה ירדה מהר הצופים ב־1948 נדרנו בדממה שיום אחד נחזור לשם ואין הדסה מפרה את נדריה". וכך, בתהליך ארוך, שופץ בית החולים תוך שימור החלק החיצוני והתאמת פנים בית החולים לצרכים שהיו נהוגים באותה תקופה, וב־1976 נפתח בית החולים מחדש וניצב בגאון לשרת שוב את כל תושבי ירושלים.

סיפורו של בית החולים הדסה הר הצופים הוא תמצית סיפורם של ירושלים ושל הנרייטה סאלד, ממקימי ארגון נשות הדסה, שכתבה ביומנה בביקורה הראשון בארץ: "ציונות - או לא כלום!" כמו אז, כך גם היום, אנו רואות את החזון הציוני לנגד עינינו, חזון המלווה אותנו ברצון ובשאיפה לתרום למדינת ישראל ולתושביה. 

הכותבת היא נשיאת ארגון נשות הדסהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו