דבר לא השתנה

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה אין לאנשי אמונה איסלאמים מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי, ומנגד החיכוך בשדה הפוליטי אמור ללמד אותם על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי.

בהגיון מערבי, הרגע שבו מתקבלת הכרעה פרגמטית הוא רגע של ויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי־האידיאולוגי. למשל, מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה.

במגמת ההיגיון האיסלאמי, מנגד, הגמישות הפרגמטית נושאת היגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות - עד לבוא הישועה.

מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה הוא להיות קשוב למתח הנוצר בין שני המצפנים - מצפן החזון מול מצפן המציאות - ולכוונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו, במצפן החזון לא חל כל שינוי, כמודגש: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה".

במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלשתינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה.

לפנינו, למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים, שאותו אימץ חאלד משעל בהסבירו בתום מבצע עמוד ענן כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות לקראת החזון השלם שאליו ימשיך לכוון את מאמץ ההתנגדות ללא כל ויתור.

כממשיך דרכו של חאלד משעל, נראה כי גם בהיבט זה, עם כניסתו של הנייה לתפקידו החדש, דבר לא השתנה.