ארה"ב וצפ' קוריאה: גמישות מחשבתית

למרות שהמשבר החריף בין וושינגטון לבין פיונגיאנג רחוק עדיין מסיומו, הדרך שבה הוא מנוהל עד כה על ידי הבית הלבן מצביעה על נחישות ותקיפות, אך ללא נטילת סיכונים בלתי מבוקרים ותוך הימנעות ממהלכים הרפתקניים על פי התהום. בניגוד לקודמו אובאמה, שסימן בצבע אדום בוהק את הקו האדום בזיקה לשימוש בנשק כימי על ידי בשאר אל־אסד אך התכחש למחויבותו המפורשת לפעול ברגע האמת, הקפיד יורשו, דונלד טראמפ, להשאיר בידיו שולי תמרון רחבים יותר כאשר שירטט את הקו האדום במישור הגרעיני בחזית הצפון־קוריאנית.

לצד המאמצים לשקם את אמינות ההרתעה האמריקנית ולהפגין נכונות - בין היתר בזירה הסורית - לעשות שימוש בעוצמה קשה (אם גם במינון נמוך), פועל הנשיא טראמפ במגוון של אמצעים כדי למנוע הידרדרות מסוכנת בעימות כנגד צפון קוריאה. כך, למשל, נמנע מהגדרה מדויקת של הקו האדום, שחצייתו תחייב את הממשל לפעולה צבאית אוטומטית. במקום זאת הוא מדגיש שוב ושוב שלא ישלים עם הפיכתה של פיונגיאנג לגרעינית, ושכדי לסכל אפשרות זו הוא אינו שולל גם על הסף את השימוש באופציה הצבאית. עמימות יחסית זו מאפשרת לוושינגטון להימנע מצעדי תגובה מרחיקי לכת לנוכח המשך שיגורם של טילים בליסטיים לטווח בינוני מן הצפון. זאת, כל עוד לא מעלה צפון קוריאה את מפלס ההתרסה וההתגרות שלה אל מול האזהרות והלחצים האמריקניים, והיא נמנעת - לפחות לפי שעה - מעליית מדרגה בפעילותה (למשל, בדמות שיגורם של טילים בליסטיים לטווח ארוך).

בה בשעה, מיישמת ארה"ב בחזית הקוריאנית, בצורה טהורה ומזוקקת ממש, את עקרונותיה של אסטרטגיית האכיפה. לצד שיגורו לאזור של כוח ימי מרשים, ולצד "צחצוח חרבות" הפגנתי באמצעות תרגילים צבאיים משותפים עם צבאות דרום קוריאה ויפן, פועלים "כל אנשי הנשיא" ללא לאות כדי להפוך את סין לשחקן חיזוק חיוני, שיהיה מוכן להצטרף למשטר הסנקציות כנגד משטרו של קים, וכך להפעיל מנופי השפעה נוספים ורבי משקל על בעלת בריתה (הבעייתית).

גיוסה של בייג'ין למערכת הלחצים הכלכליים, חייב את הבית הלבן לריכוך משמעותי בהתייחסותו כלפי סין. טראמפ אכן עלה על נתיב מפויס יותר בגישתו כלפי המעצמה הסינית, אך בכך אין כל דופי. נהפוך הוא, תמורה זו מצביעה על יכולתו של הנשיא ה־45 להימנע מקיבעון תפיסתי ולהתאים את מדיניותו לנסיבות המשתנות. יש להזכיר שגם במהלך משבר הטילים הקובני, באוקטובר 1962, הפגין הנשיא ג'ון קנדי גמישות מחשבתית ניכרת כאשר לא היסס לנוע מן הקוטב הניצי של תמיכה בפעולה צבאית נגד בסיס הטילים הסובייטי, לבין החלופה המסוכנת פחות של הטלת הסגר ימי על קובה.

אותם דברים אמורים גם לגבי נכונותו המוצהרת, לפחות, של הנשיא להיפגש עם השליט הצפון־קוריאני (בנסיבות המתאימות). גם אם אינה מעשית, יש בהכרזה זו עדות ליכולתו של טראמפ לחשוב "מחוץ לקופסה" ולחרוג מדפוסים וקווי מדיניות שגרתיים ומקובלים. ימים יגידו אם האסטרטגיה הנוכחית אכן תישא פרי, או שמא נהיה צפויים ל"מחול חרבות" מתמשך בצילו של איום הפטרייה.