בולען של אופי

עבור קבוצה שמציגה את השפל הגדול ביותר בהיסטוריה שלה, נדמה שאין לוקיישן שיתאר בצורה מדויקת ומטאפורית יותר את מצבה הנוכחי של מכבי ת"א מאשר הבחירה בעין גדי, בסמוך לים המוות, המקום הנמוך ביותר על פני הפלנטה, על מנת לקיים את מחנה האימון שאליו יצאה הקבוצה.

וכאילו כדי להוסיף מלח על הפצעים - הרי מלח ופצעים יש גם שם וגם במכבי בשפע - מגיע אדון קווינסי מילר, האיש שפציעתו בקיץ במשחק כדורסל עם חברים החלה את גלגל הקארמה השלילי, ובהתנהגות חסרת אחריות ומופקרת מבריח אל מחנה האימון את בת זוגו, כאילו היה מדובר במחנה קיץ של הצופים.

נדמה שאם עמי ביטון לא היה עולה על העניין ומעיף את מילר והחברה מהמחנה, החבר'ה היו צובעים את פניו של איינארס בגאצקיס במהלך הלילה במשחת שיניים ובתיק המאמן שלו הוא היה מוצא צפרדע מתה.

מעבר לעובדה שהמהלך הזה מסמל חוסר הבנה טוטאלי למצבה של הקבוצה וחוסר אחריות ילדותי ואגואיסטי, הוא גם מצביע על מחסור חמור בדמות ניהול סמכותית ששחקנים רוחשים כלפיה כבוד ויראה. הרבה דברים מפוקפקים אפשר להגיד על התנהלותו של מוני פנאן, אבל בעניין הזה אין סיכוי שדבר כזה היה קורה.

מקבוצה שנמצאת בעיצומה של שרשרת הפסדים בליגה הישראלית; הודחה בצורה משפילה מהיורוליג; מאמנה הרביעי העונה פוטר אבל לא נמצא לו מחליף; אולמה הביתי מתרוקן בדאגה ובחרדה כמו שלפוחית שתן בבדיקת סמים של זר בליגת העל; והמורשת האדירה שנבנתה לאורך השנים מוכתמת בכל משחק - היית מצפה ששחקניה יפנימו את גודל הצרה. שישאירו את העיניים ברצפה ויספרו בלטות. שישימו את עצמם ואת צורכיהם האישיים בצד. שיפגינו אופי.

אבל בדיוק כמו הבולענים העצובים והמסוכנים שנוצרו סביב עין גדי, מכבי ת"א העונה היא בולען של אופי, וככל שהיא שוקעת בצרותיה כך היא מתחפרת יותר, ומרבית השחקנים שהצטרפו העונה הוכיחו שהמצרך הנדיר הזה אינו ברשותם. אין מי שיצעד קדימה ויקבל אחריות, ואין מי שיתייצב וידרוש מהם אחריות. אם יש מישהו שעושה את זה, השפעתו לא ניכרת.