יהודי בריה"מ: הסיפורים שנותרו מאחור

בין הפריטים היחידים שהבאנו עימנו לישראל לפני 27 שנים, עת משפחתי עלתה לארץ, היה דף נייר מצהיב, שהונפק אי שם בדרום רוסיה עם תום מלחמת העולם השנייה. המסמך, שנושא את הכותרת "אישור", מודיע לסבי בשפה משרדית, יבשה ונטולת רגש, כי כל משפחתו - האב, האם, שלוש האחיות ואחיינית - נורו ונרצחו בתקופת הכיבוש הנאצי.

סיפור דומה מוכר כמעט בכל משפחה יהודית שמוצאה מבריה"מ, אלא שברוב המקרים אין אפילו אישורים היכולים לשמר את תיעוד הזוועה. במשך כל תקופת המלחמה סבי לא ידע מה עלה בגורל קרוביו שניסו להימלט מן הצבא הגרמני המתקדם מזרחה. כשקיבל לידיו את ה"אישור", שיערו הלבין בן־רגע.

מדהים ועצוב שגם כעבור יותר מ־70 שנה לא ידוע מספיק על התרחשות השואה בשטחי בריה"מ לשעבר. נדגיש - אין בכך יד מכוונת. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, כאשר החל העם היהודי לתעד ולחקור את הטרגדיה הגדולה שזה עתה פקדה אותו, שארית יהודי בריה"מ היתה סגורה ומסוגרת מאחורי מסך הברזל. כאן, בישראל, היא לא יכלה לספר את שעבר עליה. שם, בתנאי הדיכוי הסובייטי, השלטונות העדיפו לא לתת לה פתחון פה ודרשו להעלים את השואה היהודית תחת המעטה הכללי של "קורבנות המלחמה". כך קרה שאף על פי שכמחצית מכלל היהודים שנספו בשואה היו תושבי בריה"מ, אנו מכירים מעט מדי ממה שקרה להם.

בעקבות זאת עובדות ותובנות היסטוריות משמעותיות כמעט לא נחשפו לעין כל בארץ ובעולם. חלקן קשורות בגבורה העילאית וחסרת התקדים שהפגינו היהודים בשורות הצבא הסובייטי. חלקן האחר שופך אור דווקא על מעשים שפלים מצד השלטון הסובייטי ומצד אוכלוסייה מקומית, שאיפשרו לגרמנים לבצע את זממם. עליית היהודים מבריה"מ האירה במקצת דפי היסטוריה עלומים אלה.

כך זכה סיפורו המופלא של אלכסנדר פצ'רסקי, סגן יהודי בצבא הסובייטי ומי שהוביל את מרד האסירים היהודים במחנה סוביבור, להתפרסם ברבים. ככל הידוע לי, למעשיו של פצ'רסקי וחבריו אין אח ורע בתקופת השואה. אולם גם דמותו לא מקבלת עדיין את ההנצחה הראויה (מספיק לציין שרק עיר אחת בישראל מצאה לנכון לקרוא רחוב על שמו). בהקשר של בריה"מ, אגב, ראוי לזכור את שני צידי המטבע: גם את שחרור שארית היהודים על ידי הצבא הסובייטי, אך גם את סירוב השלטונות לתת ליהודים עדיפות בפינוי מפני הגרמנים המתקדמים בשנת 1941 ואת חוסר המעש הסובייטי בשנת 1944, כשהצבא האדום המתין חמישה חודשים במרחק 150 ק"מ מאושוויץ ולא עשה מאומה.

בתודעת הציבור הישראלי סיפור השואה הוא בעיקר סיפורם של מחנות ההשמדה. יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי בבריה"מ בדרך כלל לא הובלו אל המחנות. הם נטבחו במקומות שבהם גרו. בכידונים ובגרזנים או ביריות, כפי שקרה למשפחתו של סבי. כשהנאצים רצו לחסוך בכדורים, הקורבנות נשרפו חיים או הוטבעו בנהרות. מחנות ההשמדה נשארו על תלם; אפשר לראות, למשש ולחוש את המוות הטבוע בקירותיהם. בעשרות אלפי גאיות ההריגה בשטחי בריה"מ לא נשארו סימנים פיזיים שיעידו על הזוועה, ודווקא משום כך חובה עלינו לזכור ולספר.