הטיפול בניצולי השואה: לראות את האדם

במאי הקולנוע סטיבן שפילברג לקח בזמנו את הרווחים של הסרט "רשימת שינדלר" והקים קרן שמטרתה היתה לראיין בווידאו את כל ניצולי השואה שעדיין איתנו. בשנים 1999-1993 ראיינו אנשי הקרן יותר מ־50 אלף ניצולים בכמה עשרות מדינות ובשפות שונות; עדויות ארוכות ומפורטות. בכל פעם ששפילברג מדבר על הפרויקט הזה הוא מדגיש את העובדה שהיה חשוב לו שאנשים יבינו שהשואה היא לא רק אירוע במונחים של מאסות גדולות, אלא סיפור אישי. נוסף על כך, הדגיש, חשוב לחנך את בני הדור הצעיר כי מחובתו של כל אדם לנקוט עמדה כשדברים נוראים קורים.

ועל זה בדיוק מדבר מבקר המדינה בדו"ח על הטיפול בניצולים. זה אישי. העובדות מדברות בקול בהיר וצלול. ניצולי שואה לא מעטים בישראל סובלים חרפת עוני, מוותרים על תרופות, לכודים בבדידות, נזנחים. מצבם של קשישים בכלל הוא מקרה מבחן לחברה הישראלית, כמו שסיכם בדו״ח. על כך קשה לחלוק. חבל שבכל פעם שעולה נושא זכויות ניצולי השואה מתלהטים ויכוחים, חלקם קנטרניים, על תעדוף או פריבילגיות לכאורה. מצב ניצולי שואה הוא חלק מהותי מקיומנו. בעבר ובעתיד.

דו״ח המבקר מדבר על הרבה ליקויים טכניים ועל חוסר יעילות. התקציבים נמצאים, אבל יחד עם מכשולים ביורוקרטיים הם בלתי עבירים עבור הקשישים, ובעיקר הוא מלין על היעדרה של חשיבה יצירתית. ניצולי שואה זקוקים לתחושת משמעות לא פחות מלתגמול פיזי. חשוב להם אולי אף יותר מלכל מבוגר אחר לחוש שהם תורמים להעברת הציווי המוסרי הכרוך באובדן שחוו, שהם תורמים להבנת הצורך להיות חברה טובה יותר מזו שרדפה אותם.

הציבור הישראלי רגיש מאוד ליחס שקשישים מקבלים ממוסדות השלטון, וזה הוכח לא אחת. זה נתון חוצה מעמדות, מגזרים ונטיות פוליטיות. גם מי ששוללים מדיניות רווחה מתקשים להשלים עם פערים מעמדיים כשזה מגיע לקשישים בכלל ולניצולים בפרט. רבים מתנדבים בארגונים חוץ־שלטוניים ומנסים לעזור ככל יכולתם. בארגונים הללו תמצאו מי שמארגנים עבור הקשישים מזון וארוחות משותפות בחגים, משיגים להם תרופות, פותרים בעיות ביורוקרטיות, מארחים להם לחברה, מסיעים אותם כשצריך, עוזרים להם לקיים תחביבים. הם עושים עבורם את הדברים שנראים הכי קטנים, כי הם רואים אותם. באמת רואים אותם ומקשיבים להם.

ולכן כשקוראים את דו״ח המבקר אנחנו צריכים להימנע ככל האפשר מהטחת אשמה ומדיון ריק. הגיע הזמן לחשיבה אחרת. מותר להתחיל מזה שניצולי שואה כלל לא ישלמו ארנונה. אפשר לחלק להם תרופות בחינם. להעמיד לרשותם אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי; בדיוק אותם אנשים שכבר מנסים לעשות זאת בהתנדבות. להעמיד לרשות המתנדבים יותר אמצעים כדי שיוכלו להרחיב את פעילותם. וכן, גם לתמוך במוסדות להנצחת השואה שמרבים לעסוק בהפקת סרטים על הניצולים, בהבאתם להעיד בפני בני נוער וחיילים, במחקר ובתיעוד של המידע הנמצא ברשותם ובשימור המכתבים והתצלומים הנמצאים בידיהם למען הדורות הבאים. העשייה הזו, שמקנה תחושת משמעות כה חשובה לשורדי השואה, חייבת יותר תמיכה מהמדינה.