הטוענים כעת ל"סכנה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי", ידעו לשתוק כשהאג'נדה המדינית תאמה את רצונם • ולמרות מחאתם, הם רשאים להתבטא בכל דרך ומעל כל במה • זהו קרב על התודעה, והשמאל צפוי להפסיד בו
1 אין סכנה לדמוקרטיה; אם כבר, הסכנה היא אותם זועקים מקצועיים על "סכנה לדמוקרטיה" בכל פעם שמהלך פוליטי אינו מתקיים לרצונם. גם אין סכנה לחופש הביטוי; לא פעם הסכנה הממשית לחופש הביטוי באה מאותם זועקים מקצועיים עם הגיעם לשלטון. בעינינו ראינו. הביטויים "דמוקרטיה" ו"חופש הביטוי" מוצגים כנתונים בסכנה, לא בשל עודף ליברליזם ורצון לשוק דעות חופשי, אלא יותר מרצון לנגח באמצעותם את התהליך המוזר הזה שבו ממשלה נבחרת מבצעת באמצעות הסכמים קואליציוניים מהלכים, גם אם שנויים במחלוקת. סיפור התאגיד כמשל לעומק הדיון הציבורי. אינכם מסכימים לפשרה שהושגה - זכותכם; אפשר למחות, אפשר לנמק נימוקים נגדיים, אבל "סכנה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי"? "סכנה לעתיד העיתונות החופשית"?
האם יש מישהו בארצנו הקטנה שאינו יכול להתבטא באופן חופשי נגד הממשלה והעומד בראשה, נגד הצבא, המשטרה, בית המשפט, היועמ"ש, השב"כ והמוסד? בזמן שרשות השידור עמדה בפני סגירה היה חופש ביטוי מלא, וכעת משנותרה חטיבת החדשות שלה בחיים ותאגיד החדשות הצטמק, הורע חופש הביטוי עד כדי סכנה ברורה ומיידית. תמהני.
בשבועות האחרונים אני תוהה, מדוע השמאל התגייס כאיש אחד למלחמה על התאגיד - רק ממניעים אלטרואיסטיים של טובת החברה? לא נראה לי. הסיפור אינו מקומות עבודה אלא המאבק על התודעה. אנחנו שבעי ניסיון: היסטורית, בכל מוקד כוח שבו השמאל היה דומיננטי, הימין נשאר אורח. אז מדוע הימין נמצא בפיצול במאבק הזה - האם מפני שלראשונה בהיסטוריה ניתנו קצת יותר משרות לעיתונאים בעלי השקפת עולם שמרנית־ימנית? איני מזלזל בזה; חלק מהשינוי נבע מהלחץ הציבורי מימין. אבל מי קובעים את הקו הכללי בתאגיד? מ"ידיעות אחרונות" נלמד: גם שם יש כמה עיתונאים ימנים מצוינים. האם זה משפיע על הקו הפוליטי והתרבותי השמאלי של העיתון? ודאי שלא.
2 בשיא משבר התאגיד, הפיק המכון הישראלי לאנחנו־נלמד־אתכם־מהי־דמוקרטיה סרטון, המלמד שהעיתונות החוקרת טובה לדמוקרטיה. באמת תודה, לא ידענו. לטעמי, הסרטון מוכיח ההפך מכוונתו: כל העיתונאים המופיעים בו משתייכים לגופי תקשורת פרטיים או מסחריים. מה שמלמד, שאפשר להסתדר בלי שידור ציבורי וחופש העיתונות לא ייפגע. התחקירים שהעיתונאים מתפארים בהם בסרטון, נמצאים בגבולות ההסכמה החברתית הרחבה ביותר בציבור; אין התייחסות לתחקירים שנויים במחלוקת פוליטית עזה. אבל הרי על זה ניטש הוויכוח!
נחזור על דברים שכתבתי בעבר, ואשר ההתעלמות מהם היא הבעיה האמיתית בתקשורת. בשלהי קיץ 93' הלכה מדינת ישראל למהלך החשוב בתולדותיה: הסכם שלום עם אש"ף בראשות יאסר ערפאת. כחצי יובל מאז, קל לראות את הטעויות האדירות שנעשו, ושאת פירותיהן הבאושים אנחנו אוכלים עד היום. היכן היתה אז התקשורת, האם ביקרה את השלטון, כפי שהיא מטיפה לנו כיום על "תפקידה של התקשורת"?
בזמן אמת, התקשורת שיתפה פעולה באופן הדוק עם ממשלת רבין ושיווקה במרצ את הסכם הדמים כמחזה אֶפִּי שלנגד עינינו המשתאות הגשים את חזון אחרית הימים התנ"כי. באווירה שנוצרה כל התנגדות להסכם הוגחכה וטורללה ודובריה הוצגו כאויבי השלום. לא דיברו על "פגיעה בחופש הביטוי". הסכם אוסלו ב' עבר ברוב של קול אחד שהושג באמצעות עריקים מימין שממשלת רבין קנתה בתפקידים וכבוד. גם פה התקשורת שיתפה פעולה והעלתה על נס את העריקים. לא דיברו על "סכנה לדמוקרטיה". בישיבת הממשלה שאישרה את ההסכם, דיבר הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, בביקורת על החורים שיש בו "כמו בגבינה שוויצרית". דבריו היו שווים כותרת ראשית בעיתונים וסיבה לתחקירים וראיונות ולחץ תקשורתי באשר לסכנה שאליה נכנסת הממשלה בעיניים פקוחות. כלום מזה לא קרה. השבוע אמר ברק בראיון לגל"צ שהסכם הפשרה של התאגיד הוא "התנקשות של ראש הממשלה בדמוקרטיה הישראלית". הקלוּת הבלתי נסבלת של המילה הנאמרת. השוו: ברק על הסכם אוסלו וברק על הסכם התאגיד.
כבר פירסמתי בעבר שבתקופת האופוריה התקשורתית ההיא, הגיע יגאל כרמון - מייסד ממר"י, מכון המחקר העוקב אחר התקשורת במזרח התיכון - לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" עם הקלטות של ערפאת, שלאחר כניסתו ליו"ש ועזה, החל לקרוא לג'יהאד. "תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי", אמר, ברנע השיב לו, על פי עדות כרמון: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום". אהה.
3 "תקשורת חופשית מדי - אין דבר כזה", חותם הסרטון. כדרכן של קלישאות ליברליות מחליק המשפט הזה על מחשבתנו בלי ביקורת, משום שהוא מניח זהות בין התקשורת לבין "טוֹב" אידיאלי הצפון לנו בהינתן לאותה תקשורת חופש מוחלט. נבחן את הדברים: האם התקשורת יכולה לפרסם שקרים? נתונים חלקיים? להפעיל לחץ פוליטי על צד אחד? האם היא יכולה לפרש עבורנו את המציאות ולטעות פעם אחר פעם בלי לשאת באחריות?
לכאורה, התשובה שלילית, ואם כן לא קיימת "תקשורת חופשית מדי". אבל אנחנו יודעים שהתשובה לשאלות הללו חיובית. אדם פרטי ששמו נפגע מפרסום עיתונאי, יכול לתבוע את המכפישים ולקבל סעד משפטי. לא כך ביחס לפרשנות כללית, פוליטית, אידיאולוגית, היסטורית, תרבותית - כאן התקשורת חופשית לגמרי.
איש לא מונע מעיתונאים לדבר ככל העולה על רוחם. איש גם לא מונע מהקוראים, המאזינים והצופים לבקר אותם, אם ישירות ואם באמצעות נבחרי הציבור הפועלים בשמם. לעיתים הביקורת קשה וחריפה. כל זמן שאינה קוראת לאלימות, היא לגיטימית. האירוניה היא שהביקורת הציבורית מכונה בפי אותם עיתונאים ואוהדיהם "סכנה לדמוקרטיה" ו"פגיעה בחופש הביטוי". לטעמי, לכנות בשידור חי עתיר צופים - במסווה פרשנות "מקצועית" - את מחנה הרוב בישראל כמי שמקדם מדיניות אפרטהייד גזענית, זאת אלימות גדולה הרבה יותר מהנאצות הרחוביות בתגובה.
אחזור על הצעתי: יש לפתוח בהקדם את שוק התקשורת לגמרי. בעידן הנוכחי, של השידור הדיגיטלי, אפשר להפוך את כל תחנות הרדיו האזוריות לתחנות ארציות, ולאפשר לכל הרוצה - להקים ערוצי טלוויזיה ארציים. זה יְיַתר את המאבק הנוכחי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו