כששומעים את המושג "חייל בודד", מדמיינים אנשים שהגיעו מארצות רחוקות כדי לשרת בצבא. אבל יש גם חיילים שגדלו במסגרות חוץ־ביתיות או כאלה שמשפחתם אינה מכירה בהם בגלל החלטתם להתגייס לצבא.
הצבא מקצה משאבים רבים לטיפול בחיילים בודדים. עם זאת, לחיילים אלו יש צרכים נוספים. בתקופת שירותם הם מנותקים מהמשפחה ומקהילות המוצא שלהם ומהתמיכה המעשית והרגשית שהן מעניקות. יש להם צורך בהשתייכות, בתחושת בית ובחום אנושי. לפעמים כל מה שחייל בודד זקוק לו הוא אוזן קשבת או חיבוק חם, ולצרכים אלו הצבא אינו יכול תמיד לתת מענה הולם.
הבעיה של צורכי ההשתייכות והתמיכה שלהן זקוקים החיילים הבודדים עשויה להיראות פרטית ונקודתית, אבל היא אינה כזאת. הבעיה מעלה שאלות עמוקות לגבי עצמנו ולגבי דמות החברה שבה אנו רוצים לחיות. מהם גבולות המחויבות החברתית שלנו, וכיצד אנחנו רוצים לראות את החברה והקהילה?
בשנים האחרונות התרחשה בישראל מהפכה שקטה. מחברה קולקטיביסטית, שאזרחיה נתפסו ככלי בשירות הפרויקט הלאומי, הפכנו לחברה אינדיבידואליסטית שמעלה על נס את הפרט, ייחודו ושאיפותיו, ושקיים בה פלורליזם כלפי דרכי חיים שונות. אנחנו נוטים פחות לתפוס את עצמנו כ"משפחה אחת גדולה", ויותר כאוסף אזרחים חופשיים במדינה.
מבחינות רבות, זהו תהליך מבורך. המפנה האינדיבידואליסטי מאפשר מימוש עצמי לכל אדם בהתאם לרצונו ולנטיותיו. עם זאת, מפנה זה מדגיש את קיומם של אתגרים הנובעים מהמאפיינים הייחודיים של החברה. החיילים הבודדים הם אתגר כזה, ומקרה מבחן לדמותנו כחברה. חיילים אלה מנותקים ממקורות התמיכה המשפחתיים והקהילתיים. מדובר בצעירים התורמים למדינה ולאזרחיה, ובסופו של דבר נשארים עם תחושות של תלישות ובדידות. החיילים נותרים לבד, מנותקים מקשרים משפחתיים וקהילתיים, וללא קרובי משפחה זמינים שידאגו לצורכיהם בעוד הם בבסיס, בשמירה, בתורנויות ובשטח.
הסוגיה של החיילים הבודדים - בכל יום בשנה אבל בעיקר לקראת תקופת החגים - מעלה למודעות את האספקטים המוסריים של הקשרים בין היחיד לקהילה. היא מדגימה את העובדה שאין די באמצעים חומריים ומוסדיים כדי לענות על צורכיהם של יחידים. יש צרכים שמוסדות אינם יכולים לספק, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לשמר קהילות וולונטריות. המחויבות החברתית שלנו צריכה לכלול לא רק תרומה למדינה, אלא גם תרומה לקהילה, תוך שימת דגש על הצרכים הרגשיים של חברי הקהילה.
החיילים הבודדים התגייסו בצעד נועז. לא בקרב בשטח אלא במהלך קרב על מי שהם, על זהותם, על צביון חייהם. חלקם פשוט קם ועזב חיי נוחות ורוגע, תוך החלטה שהגנת מדינת ישראל היא הערך החשוב ביותר עבורם. חלקם פעל באותה הדרך על מנת להרגיש כי ייעודם מתמלא וכי הם מבצעים את שליחותם, וזאת אף שהבית החם שבו גדלו היתווה מסלול שונה וזר. לנו כקהילה יש חובת הכרת הטוב אליהם. אסור להשאיר אותם בצד הדרך. אסור לנו להשאיר את הבנים והבנות האלה לבדם.
הכותבת היא מנהלת עמותת אלמוג שילוניטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו