אמנת חמאס: לא להסתנוור ממשחקי מילים

עד לרגע זה מדובר בטיוטות, שרק יודעי דבר הצליחו להציץ בהן. לא ידוע מתי יתפרסם המסמך המדיני החדש של חמאס, ומה יהיה מעמדו (האם יחליף את אמנת חמאס, שגם מעמדה אינו ברור? האם יהיה מסמך המחייב את פעילי חמאס ואת מנהיגיו מעתה ואילך? האם יהיה זה רק נייר עמדה, שלא יחליף את האמנה, ויחיה לצידה, לנוחותם של מנהיגי המאס, כך שכלפי חוץ ישתמשו במסמך החדש וכלפי פנים ישתמשו באמנה הישנה?).

דבר אחד ברור: המסמך החדש יהיה אתגר לישראל, משום שבקרב מי שדחו את חמאס עד כה יהיו כאלה שירצו לראות בו שינוי. חמאס, הנמצא במצוקה של ממש מאז סיום שלטון האחים המוסלמים במצרים, וההפיכה של א־סיסי, אשר סיכוייו לחזור לממשלת אחדות לאומית עם אש"ף נראים קלושים, אשר לא שיקם את עזה לאחר מבצע צוק איתן, והנתון לביקורת פלשתינית קשה - זקוק נואשות למהלך דרמטי.

לפי טיוטת המסמך, לא רואה הארגון ביהודים קופים וחזירים, אין לו כלום נגד יהודים שאינם ציונים ואינם ישראלים, אין לו עניין להתערב בענייני מדינות אחרות (קריצה למצרים), הוא רואה באש"ף ארגון מייצג, והוא אפילו מוכן להסתפק, בינתיים, במדינה פלשתינית בגבולות 1967, מבלי להזכיר את מי שיושב מן הצד השני של הגבול. "התרגשתי" עד דמעות.

אבל חמאס אינו חולם להכריז כי במאבק לעצמאות פלשתינית לא יהיה, מעתה, שימוש באלימות, אין הוא מכיר בישראל, ואין הוא מכיר בהסכמים שאש"ף מחויב להם (ובעיקר, הסכם אוסלו מ־1993 והסכם הביניים מ־1995).

יכול להיות שחמאס נמצא במצב דומה לזה שבו נמצא אש"ף באמצע שנות ה־70, כאשר הביע נכונות ראשונה להסתפקות בפחות מכל השטח שממערב לירדן, תוך הדגשה כי מדובר ב"תורת השלבים", שבה ייטול לעצמו כל שטח שיפונה. אבל מאז כבר חלפו יותר מ־40 שנה, ואם חמאס רוצה להיות תנועה פוליטית לגיטימית, הוא איננו יכול להרשות לעצמו עוד 40 שנה של משחקי מילים ושל מתן לגיטימציה לאלימות.

ישראל תצטרך להסביר כי אין במסמך כדי לשנות את היחס כלפי הארגון האיסלאמיסטי האלים הזה, הדבק בדרך הטרור והאלימות. ממשלות ישראל האחרונות לא חזרו על הטעות שבשלילה מוחלטת של אש"ף, והביעו נכונות להידבר עם חמאס בתנאים מסוימים, שהראשון שבהם הוא התנערות משימוש בכוח.

על ישראל יהיה להסביר כי, מבחינתנו, כל עוד לא ויתר חמאס על האופציה הזו, והוא ממשיך לדבוק בטיעון שלפיו זוהי דרך לגיטימית להשגת עצמאות - שום משחקי מילים שלו לא יוכלו לשנות את מעמדו בקרב מי שהבין את מסוכנותו וסירב לראות בו שותף לגיטימי למהלכים מדיניים.