מאיר, מורה הדרך שלי

קשה לי מאוד לדבר על מאיר איינשטיין בלשון עבר. לרבים וטובים מדובר בשדר הכי גדול שהיה כאן, מקצוען אמיתי, הפסקול של שידורי הספורט ועיתונאי גדול. בשבילי הוא היה גם מורה דרך.

בספטמבר 1996 ביקש ממני יואש אלרואי, אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון, לשמש פרשן כדורסל של משחקי מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. מאיר איינשטיין היה שם, בשיא תהילתו. אז גם הגיש יומני בוקר של קול ישראל, החליף את שלי יחימוביץ' ב"הכל דיבורים" והוזכר כאחד המועמדים העיקריים להחליף את חיים יבין בהגשת "מבט". מ"שירים ושערים" המיתולוגית, שאותה החזיר לגדולתה, הוא מחק את השירים, כי הספורט והדיבורים מסביבו לא פחות חשובים.

כטירון מוחלט, עצם המחשבה לשדר לצידו עוררה בי התרגשות, אבל מאיר עזר לי להחליק לתפקיד, ובעיקר נתן לי גב כאשר מושאי הביקורת שלנו זעמו. גם כשהביקורת אולי לא היתה נכונה, לדעתו, מאיר איפשר לך לומר אותה.

אף שזו היתה גם השנה הראשונה של מאיר כשדר כדורסל, המוכנות שלו, הדריכות לפני השידור ובמהלכו, השליטה שלו בכל הפרטים השרו ביטחון בשידור.

כ־40 טיסות ויותר מ־100 שידורים העברנו יחד, ואף שנחתתי לידו כשומר מצוות, מאיר כיבד את אמונתי בצורה מעוררת כבוד. גם כשהפרעתי לו בהנחת התפילין במושבי המטוס הצפופים ושלפתי את הסנדוויץ' מהבית במסעדה יוקרתית בלוגאנו, מאיר מעולם לא התלוצץ או גרם לי להרגיש לא נעים בגלל אורח חיי.

גם כשהיה מדובר בגמר היורוליג המפורסם בין פנאתינייקוס של עודד קטש למכבי תל אביב, במוצאי חג הפסח, הוא קיבל אותי בחום אף שהגעתי שתי דקות לכדור הביניים אחרי הליכה של שעתיים וחצי.

מאיר לא הפך את תפקידו לקרדום לחפור בו. לא ראית אותו בשום השקה או קידומי מכירות. כאשר ניצלנו את הנסיעות גם לקניות, מאיר לא היה שם. הוא בא לשדר. הוא שמר על האתיקה העיתונאית בצורה מעוררת כבוד, ולראיונות המעטים או לצילומי יח"צ שסיפק הלך בעל כורחו.

כאשר נסענו ביחד לאירוע ההצדעה לרלף קליין ז"ל ב־2008 בטירה בגעש, הוא לא נתן "כניסה" אלא עשה זאת בהיחבא, התחבק בחום עם רלף ועזב מוקדם. בשנה האחרונה בפגישותינו באולפני ערוץ הספורט הוא לא נידב פרטים על צליעתו ונלחם להגיע לשידור גם כשכבר היה בכיסא גלגלים. לא ביקש רחמים או עזרה. רק לבוא לשדר. זהו מאיר. יהי זכרו ברוך.