בספרו של ג'ונתן סוויפט "מסעי גוליבר" (1726) הגיע הענק לחופי ליליפוט לאחר שספינתו טבעה. גמדי ליליפוט כבלוהו, ואחר כך פתר את בעיותיהם. בהיותו בליליפוט גילה גוליבר כי שוביו מצויים במלחמה עם ממלכת בלפוסקו בשל ויכוח "מדיני" סביב השאלה מאיזה צד שוברים את קליפת הביצה: מן הצד החד, או מן הצד הקהה?
מבקרי ספרות מתייחסים לקונפליקט שמציג סוויפט כביטוי לקטנוניות, בוגדנות, כיעור וכפיות תודה של בני האדם - ובייחוד הפוליטיקאים שבהם - המנהלים מלחמות עקובות מדם על הבלים. העוקב אחר נפתולי הצעת "חוק המואזין", שעבר אמש בקריאה טרומית בכנסת, ואחר תגובות הח"כים הערבים, לא יכול שלא להיזכר בפרשת ליליפוט.
סוגיית רעשי המואזין הטרידה את מנוחתם של המוסלמים במדינות ערב ובישראל שנים רבות לפני שאזרחי הערים המעורבות היהודים התלוננו על המטרד. יש לזכור שבמובן ההצהרתי מחייב האיסלאם התחשבות ברגשותיו של השכן ודוגל באי־שימוש בשנאה כדרך להנחלת עקרונותיו. יתר על כן, יש חוגים איסלאמיים מסורתיים השוללים שימוש בחשמל וברמקולים כדרך של חידוש פסול ("בדעה"), שכן בלאל בן רבאח, משרת השליח מוחמד, נהג לכרוז מגג הכעבה בקולו.
ברוב מדינות ערב נפתרה הבעיה בהסדרה של עוצמת הרמקולים, בפריסת רשת רמקולים נמוכי עוצמה ובהנחיה בפיקוח של מוקד איחוד ממשלתי ועירוני על הקריאה לתפילה. אפשר היה לפתור את הדבר גם אצלנו. אכן, יש בשכנותנו אימאמים חשוכים שבתסכולם מטיפים בזדון ובמלוא העוצמה כדי "ללמד לקח" ולהעניש את היהודים. מבחינתם אין מדובר רק בקריאה לתפילה, אלא גם בהסתה קולנית ובהשמעת נאומי יום שישי ברמקולים. בהם ובכיסם אפשר לטפל פרטנית במסגרת החוק הקיים.
כצפוי, אצו שועי ליליפוט לנצל לצורכיהם את הבעיה בהקפיצם לוויכוח נואל ומזיק את הח"כים הערבים, ש"אינם מחמיצים הזדמנות לפספס הזדמנות (לשלום והסדר)" וחותרים דרך קבע לניגוח ולהעמקת הניכור, חרף העובדה שערביי ישראל סובלים מהרעש הנורא לא פחות משכניהם היהודים ואפשר היה לפתור את הבעיה בהידברות, בשינויי תשתית ובשימוש בחוק הקיים.
ואכן, שעה שהועלו רעיונות להתגבר על "משבר הביצה", הלוא הוא "חוק המואזין", הועלו משני הצדדים הצעות הסדרה סבירות. חלקן, שומו שמיים, במעורבותו של הח"כ יהודה גליק, הידוע "כשור מועד" שלא פיספס מעולם הזדמנות למהומות דת באל־אקצא. אפילו הוא הבין מייד את תפלות החוק המוצע ונזקיו. אלא שהצעות אלה נדחו בידי מתדלקי הקונפליקט. מן הצד האחד היו "איש הבולדוזר D-9" מוטי יוגב (שהציע לרמוס בשרשראותיו את בג"ץ) ודומיו, שהיו נחושים "לכבול את הרמקול" חרף קיומו של חוק הרעש מ־1992 ואמצעי האכיפה שלצידו. לטענתם, אי אפשר לממש את "חוק הרעש" מסיבות "פרקטיות".
מהצד האחר היו אנשי "הרשימה המשותפת", ובהם טיבי, החולם בהקיץ על "מדינה אחת חילונית" שתוקם על הריסות ישראל, בעודו מסית למלחמת דת סביב אל־אקצא ה"פלשתיני" וקורא לשאהידים איסלאמים למענו, בנצלו את החוק המוצע היוצר אנטגוניזם כדייג במים עכורים. אכן, החוק מצטייר כחוק דתי וגזעני גם בקרב מוסלמים המבקשים לחסל את המפגע. אין ספק שבני קהילה זו, הסובלים אף הם מצרחות המואזינים, יסכימו להסדר טכנולוגי מפוקח ולהגברת האכיפה באמצעות "חוק הרעש" השווה לכל.
"חוק המואזין" הפופוליסטי לא ישפר את יכולת האכיפה והסנקציות שבצידה. החוק, המכוון לאיסור כריזה בשעות הלילה, אינו אקטיבי יותר מהחוק הקיים זה 25 שנה בלא אכיפה. מכיוון שלכל מסגד יש אחראי - יש כתובת לאכיפה. בעקבות תלונות מהגבעה הצרפתית, היכה כותב שורות אלה בסיוע ניידת איכות הסביבה (כיועץ לענייני ערבים בירושלים) בכיסו של האימאם בעיסוויה, והמטרד פסק.
אלא שבמתכונתו המוצעת נפל חוק עקר ודווקאי זה שלל כ"ביצה דתית סרוחה" בידי פוליטיקאים "ליליפוטים" אופורטוניסטים. עתה מחכים ל"גוליבר" שישים קץ לסאגה אווילית זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו