יום האישה? יום הנישה

יום האישה הבינלאומי מציב את הנשים כקבוצה שברירית בעלת צרכים מיוחדים, ולא כ־50% מהאוכלוסייה • רוצים לחזק אותנו? הסירו כל תקרת זכוכית וסדנת העצמה מיותרת • ובלי תודעה קורבנית ועיגולי פינות

בימים הקרובים הראש שלכם ייאכל בידי דוב המגדר. יום האישה הבינלאומי מתרגש עלינו, וכמו כל יום בינלאומי, הוא מספק לעורכים אקרילן סינתטי למילוי הליין־אפ. ברגע האמת יושמעו האזעקות: אימהות וקריירה, פערי שכר, תעסוקת נשים, ספורט נשים, יצירה נשית, מגדר.

האם לא עברנו את הגיל? פלחי האוכלוסייה שאין עבורם "יום ה־X הבינלאומי", הם הבטוחים במקומם. יום האישה מציב אותנו כקבוצה שברירית בעלת צרכים מיוחדים שצריך ללטף לה את הראש ולשמח אותה, ולא כ־50% מהאנושות. תקשיבי לרדיו ברביעי הקרוב ותראי איך היוזמה, המוטיבציה, הנחישות והביטחון העצמי שהתעוררת איתם בבוקר מתאדים לטובת תסכול ומרמור. הסופרת הפמיניסטית נעמי וולף כתבה שאישה שמזדהה כקורבן תצליח פחות ממי שרואה עצמה אפקטיבית ובעלת עוצמה.

רגע. כל עוד נשמה באפנו עלינו לדאוג לשיפור החיים של נשים, ושל בני אדם בכלל, על הכוכב הזה. אבל קאט דה בולשיט. הדרך לצמצם פערי שכר מגדריים בישראל היא לעודד השכלה ותעסוקה בקרב נשים חרדיות וערביות, לא לבכות על זה בכל שנה ב־8 במארס. הדרך לראות יותר נשים בהנהגת המדינה היא שריון לנשים בשלטון המקומי, בהנהלות של חברות ציבוריות, במפלגות - ולא באמצעות ערבי העצמה נשית מהסוג שאני מוזמנת להנחות מדי פעם (פשטידות, תצוגת אופנה, סיפורה המרגש של...). צריך לדאוג לייצוג נכון, כפי החלק שלנו באוכלוסייה, אבל לא להדיר אותנו לאיים נשיים־מעצימים.

איך נראים האיים האלה? מגזינים לנשים, למשל, שעוסקים בטיפוח כף הרגל, אופנה ודיאטות - בעוד רובנו מתמצאות ומסתקרנות בעמודי הפרשנות, ביקורת ספרות ותרבות או דיווחים מהעולם. כשנשים חיו בבועת מטבח סגורה היה צורך ליצור להן תוכן ייחודי. היום זה מעליב.

בערב נשים את שרה את רפרטואר יום האישה של גלי עטרי, ובבוקר מתמודדת עם החיים כמו כל גבר. תכבו את יום האישה. למה אני צריכה מתחם נפרד? תבטלו את המוספים לנשים ("לייף סטייל"), תכלילו את התוכן שלהם בתוכני העיתון הרגיל, ותוציאו החוצה למוסף מיוחד את הכדורגל ושוק ההון.

תמחקו את הנישה "נשים" עם כל הכבוד לנשנושים. דיון על בריאות נשים לא צריך להיות ביום האישה אלא בדיון על בריאות. כתבות על ספורט נשים לא צריכות להישמר לגיליון חגיגי אלא להיכלל בסיקור השגרתי של ספורט. פאנלים על חינוך ילדים לא צריכים להיערך מול קהל נשי אלא מול קהל הורי. אסתר המלכה שינתה את ההיסטוריה של העם שלנו בתושייה ובחסד, בלי ארגוני נשים ובלי טבלאות מדכאות.

הבת שלי הולכת וגדלה לתוך עולם שבו לא תזדקק להעצמה או פועל אחר בבניין מתפעל. כשהיא קופצת למעלה היא לא נתקעת בשום תקרה, לא מזכוכית ולא מנייר קרפ. והיא תצליח בחיים בלי הנחות, בלי תודעה קורבנית ובלי עיגולי פינות. אמנם אמליץ לה, כפי שאמליץ לבנים שלי לבצע את הקפיצה המקצועית הכי גבוהה שהם יכולים בשנים שלפני הילד הראשון. אחר כך יוכלו לגדל ילדים על אדי הדלק של הקפיצה ההיא עד שהמשפחה תהיה פחות תובענית, והם יחזרו לזינוק הבא.

אל תאמינו לסטטיסטיקות המחלישות על כך שנשים לא ונשים לא. נשים כן ונשים כן. אנחנו מסוגלות להתמודד במגרש הכללי. במקומות שבהם נשים עדיין לא מספיק בטוחות בעצמן, יש שריון. במקומות שבהם יש אפליה, יש חוק. גברים ממאדים ונשים מנוגה, אבל הם חיים פה על אותו כוכב, בכור היתוך גלקטי. נשים הן לא נישה אקזוטית. יום האישה הוא לא ביום רביעי הקרוב אלא 365 ימים בשנה, בדיוק כמו יום הגבר. "חדר משלך"? שגברים יקימו לעצמם חדר משלהם, אנחנו כבר בסלון.

לשמור על איזון

ארבע פעמים יצאתי לחופשת לידה מפנקת, אסירה במדי פיג'מה עם סוהר שצורח בעלבון בכל פעם שלא הגשתי לו את גופי למאכל, מתמודדת עם עומס רגשי, איברים נושרים ועייפות קשה. עם כל ילד הפך המאסר הזה לקשה יותר, אבל גם היציאה ממנו הלכה ונעשתה בלתי אפשרית: למסור לאישה זרה חבילה עטופה שבקעה מבטני לפני שלושה חודשים. עם כל ילד הרגשתי את הפשע מכאיב יותר, כי ידעתי מה הופך התינוק הזה להיות.

הממשלה אישרה השבוע את הארכת חופשת הלידה, יוזמה של ח"כ רחל עזריה, רחל אמנו, שופר ההורים הראויה להתברך. הארכת דמי הלידה בשבוע היא מסירה של החבילה שבוע מאוחר יותר, והתאוששות של האמא למשך שבוע נוסף. שמפניות, תודה לעזריה, ולחזור לעבודה.

אלא שכל בשורה כזאת יכולה לטמון בתוכה נקודת כשל: 15 שבועות הם שבוע יותר ממה שהמשק היה רגיל. המגמה היא להאריך בהמשך ל־16 שבועות, ולבחון זאת שוב. האם אנחנו לא נכנסים לטווח הסיכון שבו מעסיקים יעדיפו שלא להעסיק נשים בגיל הפריון? מדובר בעובדות טובות וחזקות, שלפי הסטטיסטיקה עתידות בתוך עשור אחד להיעלם מהעסק שלוש־ארבע פעמים, בכל פעם למשך ארבעה חודשים. יש גבול לסובלנות המעסיק, הומני ותומך באימהות ככל שיהיה.

כשדנים בפער בין מספר ימי החופשה של התלמידים לאלו של ההורים עולה הצעה קבועה מצד מערכת החינוך: במקום לטפל בשערוריית ימי החופשה שארגוני המורים מחזיקים בשוד הגדול בהיסטוריה - הם מציעים שהורים לילדים יקבלו יותר ימי חופשה. אז מה? אז לא יהיה משתלם להעסיק הורים, והורים לא יעבדו.

ביקום שאני אנהל חופשת הלידה תהיה שנתיים, על בסיס הגמרא שמרחיבה את הגדרת "יולדת" לתקופה ממושכת: "שמתוך צער הלידה איבריה מתפרקים ודמיה מסתלקים ואינם חוזרים עד כ"ד חודש". לא יודעת מה הם ידעו על לידות, רבי יוסי ורבי יהודה מהגמרא, אבל 24 חודשים של איברים מתפרקים זה יופי של דיוק ביולוגי. הגוף לא חוזר למקום לפחות שנתיים. גם התינוק זקוק לכך.

אבל אנחנו לא חיים על קשת בענן. צריך לשמור על איזון בין אידיאלים יפים לבין האופן שבו כלכלה מתנהלת. לבחון את השפעות המאקרו על שוק התעסוקה כולו. בזהירות. שהיולדת לא תקבל עוד שבוע חופשה, ובסוף לא תהיה לה עבודה.