מאז השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאה ה־45 של ארה"ב, חלפו כבר 40 מתוך 100 ימי החסד הראשונים של ממשלו. מתבקשת, אפוא, הערכת מצב של דפוסי פעולתו ושל "הקוד התפעולי" שלו, כולל מידת נכונותו להכיר בפער הבלתי נמנע בין חזונו הראשוני לבין המציאות המרדנית והסוררת, המחייב פשרות והתאמות. בה בשעה, מן הראוי להפנות את אלומת האור גם לעבר המחנה הדמוקרטי. זאת, כדי לבחון אם התחולל בקרבו תהליך של הפקת לקחים וחשבון נפש נוקב בעקבות ההפסד בבחירות, שהרחיק אותו לא רק מן הבית הלבן, אלא גם מעמדת שליטה בשני בתי הקונגרס (לפני הבחירות היתה הסיעה הדמוקרטית סיעת הרוב בסנאט, אם כי לא בבית הנבחרים).
באשר לצד המנצח, אין ספק כי 40 ימיו הראשונים של טראמפ במשרד הסגלגל היו מלווים בלא מעט תקלות ורעשי רקע שחלקם, לפחות, היה מעוגן בחוסר ניסיונו הפוליטי ובלהיטות היתר שלו לממש לאלתר לפחות חלק מהבטחותיו לבוחרים. כך, למשל, הזדרז הנשיא להוציא צווים נשיאותיים במכלול של סוגיות ליבה השנויות במחלוקת בלי שהכיר בגבולותיה ובמגבלותיה של העוצמה הנשיאותית. בעקבות כך נקלע, בפרשת האיסור שהטיל על כניסתם לארה"ב של מוסלמים משבע מדינות, לעימות עם המערכת המשפטית, המאלץ אותו כעת לגבש גירסה מרוככת יותר של יוזמתו.
לצד המעידות הללו, אפשר להצביע היום גם על סימנים מעודדים, המעידים בבירור על כך שתהליך מואץ של למידה, הפקת לקחים וחישוב מסלול מחדש אכן מתקיים בימים אלה בבית הלבן. עדות בולטת ומובהקת לכך אפשר למצוא בנאום הראשון בפני שני בתי הקונגרס, שנשא טראמפ שלשום, ושביטא גישה אינטגרטיבית ומפויסת כלפי ציבורים וקהלי יעד, שמהם לא חסך את שבטו עד כה. ואכן, מן הנאום עולה שהפופוליזם המקורי של טראמפ פינה לכאורה את מקומו לגישה פרגמטית ומעשית, המעוגנת בהכרה שכדי לגייס את תמיכתה של גבעת הקפיטול בכמה מיוזמותיו המרכזיות ומרחיקות הלכת (למשל, שאיפתו להשקיע בתשתיות וביצירת מקומות עבודה חדשים בסקטור הציבורי, בייחוד עבור מעמד הצווארון הכחול המרושש), עליו להתפשר עם המחוקקים משתי המפלגות בקונגרס במכלול רחב של סוגיות אחרות.
טראמפ של יום רביעי האחרון היה, אפוא, מפוכח יותר ונראה כמי שמוכן לרדת מן האולימפוס הרעיוני המקורי שלו היישר למטבח המפלגתי והקונגרסיונלי, הרווי בעסקאות של "תן וקח".
בה בשעה שנאומו של טראמפ בפני הקונגרס היה בבחינת עלייה על נתיב חדש ומבטיח (ויעידו על כך גם דבריו הנחרצים נגד ביטויי האנטישמיות המתגברים ברחבי היבשת), שונים הם פני הדברים במרחב הדמוקרטי. במישור זה מתקבל הרושם שהמפלגה הדמוקרטית נותרה קפואה במנהרת הזמן, וטרם החלה בתהליך הפקת הלקחים בעקבות נישולה מעמדות השליטה וההשפעה המרכזיות במערכת הפוליטית. ביטוי מזוקק לכשל זה אפשר לראות בבחירתו של שר העבודה בממשלו של ברק אובאמה, תום פרז, לתפקיד יו"ר המפלגה.
בתפקידו זה אמור פרז להוביל תהליך של שידוד מערכות ארגוני ומאמץ לחידושה של הברית המסורתית עם מעמד הצווארון הכחול, שב־8 בנובמבר התרסקה לחלוטין במאחזים הדמוקרטיים של מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה. ואולם דא עקא, שפרז - חביבם ומקורבם של אובאמה ושל משפחת קלינטון - מייצג באופן מדויק את כוחות ההמשכיות והסטטוס קוו במישור הפוליטי והכלכלי. משום כך אין זה סביר לצפות שדווקא ממנו תצא בשורת הרפורמה וההתחדשות.
נראה, אפוא, ש"כל אנשי קלינטון" טרם הפנימו את שורשי כישלונם, ודווקא במגרשי הבית הדמוקרטיים. וכך, בעוד האיתותים האחרונים, המגיעים מהבית הלבן, מצביעים על הכרה במגבלות האפשרי ועל תהליך של התמסדות ונכונות לפעול במסגרת כללי המשחק המסורתיים של הפוליטיקה האמריקנית, נותרה המנהיגות הדמוקרטית שבויה בחלומה וצמודה בעקשנות לדרכה הפוליטית, שעלתה על שרטון ביום ההכרעה בקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו