גם לא שריטה בכנף ההיסטוריה

1. ההתכתשויות הקבועות על דו"ח מבקר המדינה נמאסו עד לזרא. לא האמת עומדת למבחן ("אין אמת" אמר חבר חכם ששאלתי לדעתו על הדו"ח) אלא ניגוח היריב הפוליטי. מי יקצור יותר אשמה ומי ירוויח מהצגת האחר ככישלון. בתוך עמי אני יושב. רוב הציבור לא מתעניין בקרבות הלודרים בין הצדדים השונים בתקשורת ובפוליטיקה. מְתֵי מעט קראו את הדו"ח במלואו (השבח להם. כתיבה יבשושית ונודניקית עם חזרות רבות ומיותרות). השאר יקראו תקצירים במקרה הטוב, וכותרות בלבד במקרה הנפוץ. חלק הארי של הציבור ישליך אחרי גוו לא רק את הדו"ח, אלא גם את הדיונים אודותיו. 

רק במצבים של טראומה ציבורית או לאומית, כשהאווירה הציבורית שנחוותה הייתה קטסטרופה שהרעידה את אמות הספים במידה מסוימת (מלחמת יום כיפור, למשל, הטבח בסברה ושתילה, מלחמת לבנון השנייה) - אז נודעת לדו"ח השפעה רצינית, חורצת גורלות, ולא בגלל הדפים הכתובים אלא בעיקר בשל החוויה הציבורית הקשה, שהביקורת הרשמית היא רק פִּריה. חוויה ציבורית כזאת לא הייתה מנת חלקנו המערכה האחרונה. נקווה שהליקויים יתוקנו. 

2. אחרי שקראתי בדו"ח תהיתי, האם צה"ל יתחזק יותר בעקבותיו? כנראה שלא. גם לא מוסד הקבינט. הדו"ח מחליש את הדינמיקה הספונטנית של הפיקוד הצבאי והמדיני על מלחמה. באירועי משבר, כל החלטה בנויה מהמון רכיבים הנשקלים בזמן אמת ושניתוחם בדיעבד "בתנאי מעבדה" לוקה בחסר ולעתים פוגע באמת. 

הניסיון "לעשות סדר" בגוף חי, קשור להשתלטות ההליכים המשפטיים על מצבים שבהם נדרשים היגיון, ניתוח, אינטואיציה וניסיון, שלפעמים מתנגשים עם משפטנות יבשה. חלק ניכר מדיוני הקבינט יתקיימו למראית העין בלבד, "לפרוטוקול", השרים ורה"מ ידברו לדו"ח המבקר הבא. ביחס לצה"ל, האם דו"חות מעין אלה אינם מסרסים את רוח הלחימה? האם לא עדיף מטכ"ל שָׂש אלֵי קרב שהדרג המדיני בולם אותו או משתמש בו לצרכי המדיניות הכללית, מאשר מטכ"ל הססני המחשב מקומו בדו"ח הציבורי הבא? ההיסוס מלהכריע בסוגיות קשות, המתדפקות על הפתח במצבי חירום, יחריף. חכמינו לימדו שבמצבי ספק "שֵב ואַל תעשה - עדיף", וכך יעדיפו קברניטי המדינה והצבא לא להחליט לחלוטין כדי להימלט מעונשו של הדו"ח הבא. 

3. קו חורז בין פרשת אלאור אזריה לדו"ח מבקר המדינה הנוכחי. בשני המקרים, הפך עניין שרובו פנים צבאי, לעניין ציבורי ו(בין-)לאומי, דבר שהוביל להתלקחות הוויכוח הפוליטי הנדוש בין ימין ושמאל, והעיר שושן צהלה ושמחה (או נָבוֹכָה). הבעיה היא שבעוד שהוויכוח הפוליטי מושך מעט יותר עניין מהדו"ח, הליך בירור האמת זוהם.

לולא הייתה מצלמה בזירת הפיגוע, היה אלאור אזריה נשפט ביחידתו בנסיבות הצבאיות של המקרה, ולא היינו נדרשים להפיל על כתפיו את תולדות הסכסוך כולו. לולא החליט מבקר המדינה לפרוש כנפיו על ניהול המלחמה, היינו נותרים עם דו"חות פנימיים יעילים יותר, שאפילו היו מוצאים דרכם לציבור, היו מביאים לתיקון, והאמת הייתה נשכרת. 

4. "צוק איתן" חידד את הוויכוח בשאלת ההכרעה. 50 שנה למלחמת הישועה ההיא שהכריעה בניצחון מוחץ (שהתמסמס עם השנים עד למלחמת יו"כ), האם אנחנו חיים כיום בעידן שבו יש פירוש אחר ל"הכרעה"? ההנהגה בתקופת המבצע התעקשה על תוצאה של "חמאס מוחלש אך מורתע", לא להפיל את מנהיגי הטרור בעזה, לפעול בתיאום עם המצרים ולא להסתבך בכיבוש הרצועה. חלקים בימין לא היו שבעי רצון ותקפו את מה שנראה בעיניהם כחולשה וחוסר יכולת להכריע את המלחמה בבירור.

הוויכוח הזה קשור להבדלים בתפיסת ההיסטוריה בתוך הימין הישראלי: האם אנחנו מנהלים את הסכסוך, מנהלים את המדינה, מנהלים את המלחמה, תוך חיזוק המסגרת המדינתית, הכלכלה, יחסי החוץ והכוח הצבאי, ומותירים את ההכרעות לעתיד; או שאנחנו נדרשים להכריע בשלל הסוגיות הניצבות לפתחנו כאן ועכשיו. בפרספקטיבה כזאת, דו"ח המבקר אינו אפילו שריטה קלה בכנף ההיסטוריה. חבל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו