"המשפחה המאושרת" שלא קמה

הביקורת שהטיח בבריטים, הסבלנות לחכות לרוב יהודי בארץ ישראל והרצון להגיע להבנות עם הצד הערבי • עדותו של ז'בוטינסקי בפני ועדת פיל היתה רעיון עם היגיון בריא, אך לא ישים • היום לפני 80 שנה

כשעתיים נמשכה עדותו של זאב ז'בוטינסקי בפני חברי ועדת פיל, בבית הלורדים בלונדון, לפני 80 שנה. במשך שעה ומחצה שטח את עיקרי תפיסתו באשר לפתרון הרצוי לעימות בין יהודים וערבים בפלשתינה־ארץ ישראל, ועוד כחצי שעה, או יותר, ענה לשאלות. ז'בוטינסקי עזב את ההסתדרות הציונית שנה קודם לכן, ומסר את עדותו כראש "ההסתדרות הציונית החדשה" (שפורקה ב־1946). עדותו נמסרה בלונדון ולא בירושלים, משום שמאז 1929 מנע ממנו הנציב העליון להיכנס לארץ ישראל, בשל הביקורת הפומבית הקשה שהטיח בשלטונות המנדט.

עדותו של ז'בוטינסקי מרשימה מאוד. היא מציגה אותו כפטריוט נחרץ וכליברל נחוש. המסר העיקרי שלו הוא שיש להמתין עד להשגתו של רוב יהודי בשטחו המקורי של המנדט הבריטי, וכי עד אז צריך המנדט להימשך, תוך מחויבות להקמתה של מדינה עברית, ולא מתוך ניטרליות בין היהודים והערבים בארץ. הוא מבקש להפוך את הרוב היהודי בארץ ישראל למיעוט, אך עומד על הבטחת זכויותיהם האישיות של הערבים. הוא נוזף בבריטים, וכועס עליהם, אך אינו מוותר על המשך נוכחותם בארץ, ואף מבקש את העמקתה, באמצעות משלוח חיילים נוספים להגנת היהודים, ובאמצעות נכונות לשלב בכוחות הביטחון שלהם יחידות יהודיות.

 

נגד "חוק הלאום"

ההסבר שלו לשאלה מהי "מדינה עברית" מעניין במיוחד. הוא אומר: "אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופייה ה'לאומי'. סבורני כי סימן טוב הוא לחוקה אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא שאופייה ה'לאומי' של מדינה יהיה מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהביעי את המילים 'מדינה עברית', כוונתי לקהילייה או לכברת ארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושישנו בה רוב יהודי".

ז'בוטינסקי תובע מן הבריטים לממש את הצהרת בלפור, להעניק ליהודים את כל שטחו של המנדט המקורי, להודיע לערבים החיים בארץ כי איש לא יפגע בהם ולא יגרש אותם, אך הם אמורים להפוך, במהלך השנים, למיעוט.

כאשר חבר הוועדה, הורס רומבולד, שואל את ז'בוטינסקי כמה שנים הוא מוכן לחכות עד לאותו רוב יהודי, והאם - בינתיים - הוא היה מוכן להידבר עם הערבים על מוסדות  מדיניים משותפים, הוא עונה לו כי הוא מאמין שהצגה כנה של הדברים על ידי הבריטים תביא את הערבים לידי השלמה עם מצבם: "אימרו את האמת לערבים, ואז תגלו כי הערבי נבון הוא, הערבי פיקח, הערבי הוגן, הערבי מסוגל להבין. ברגע שיהודי ארץ ישראל יאמינו כי חל שינוי בהלך הרוחות בין הערבים, ומשקיפים ישרי לב ומחוסרי פניות יאמרו כי הערבים השלימו עם סיכוי זה, אזי אהיה נכון לייעץ לבני עמי להתכנס יחדיו, כמשפחה מאושרת של שלושה ראשים: היהודי, הערבי והיועץ הבריטי".

הבית היהודי יקום, לדברי ז'בוטינסקי, כאשר היהודים יהוו 51 אחוזים מן האוכלוסייה, ועד אז צריכה בריטניה להישאר כאן ולסייע להקמתו. אם תחליט לוותר על המנדט, יהיה עליה להתייעץ ביישוב היהודי, כדי להחליט על איזו מדינה ניתן להטיל את התפקיד הזה. ז'בוטינסקי מרבה להשתמש במהלך עדותו במילה "שואה". הוא רואה את המתרחש באירופה כ"שואה יהודית מתמשכת", הנובעת מהיות היהודים מיעוט בכל מקום שבו הם חיים. אין הוא מאמין שממשלות המבקשות לשים קץ לשנאת ישראל, מסוגלות לשכנע את עמיהן, ולכן הפתרון היחיד ליהודים הוא התקבצותם בציון. הציונות נובעת מהמצוקה ומהסבל היהודיים, וכל השאר - הם בבחינת קישוט.

הטענה העיקרית של ז'בוטינסקי בעדותו היא כי המנדט הבריטי סטה ממילוי ייעודו. הוא נוצר כדי לעזור ליהודים להקים מדינה בחסות רוב יהודי, שייווצר באמצעות פתיחת שערי הארץ ליהודי מזרח אירופה, ובמקום זאת, הוא עוסק, כמעט מאז הקמתו, בניסיון לקיים איזונים בין יהודים וערבים, ולמנוע התפרצויות, תוך כניעה לדרישות הערבים.

 

פצעי אוהב

לדבריו, לערבים יש כבר ארבע־חמש מדינות, ועתה מגיעה ליהודים מדינה משלהם. העולם הבין שהם ראויים לכך, בריטניה הבטיחה את עזרתה במכתב ההיסטורי ללורד רוטשילד, הקרוי "הצהרת בלפור", אבל זמן קצר לאחר שהחל המנדט סטתה מתפקיד חונך היהודים לתפקיד המתווך. זו טעות קשה. לערבים לא יאונה רע, וכל מה שיקרה להם כשיקום הבית הלאומי היהודי הוא שהם יפסיקו להיות רוב.

הוא דורש מבריטניה לחזור למלא את תפקידה ההיסטורי ולעזור בהקמת הבית הלאומי היהודי. עליה לאתר אדמות פוריות, אזורי תעשייה, ולתכנן את הארץ כך שיהיה אפשר להקים בה מדינה עצמאית בת־קיימא. הוא מבקר קשות את ממשלת הוד מלכותו, על שאחד הפקידים הבכירים שנשלחו לירושלים פירסם מאמר בגנות הציונות. לדבריו, הממשלה חייבת לשלוח לארץ רק את אוהדי הרעיון הציוני.

ז'בוטינסקי חוזר על הרעיון שפעל למענו במלחמת העולם הראשונה - הקמת יחידות צבאיות יהודיות תחת פיקודן של בעלות הברית - ומבקש להפסיק את המצב האבסורדי שבו מכשירים עצמם הצעירים היהודים לפעילות ביטחונית במסגרת מחתרת הנאלצת להסתיר את פעילותה מפני הבריטים. הוא קורא לבריטים לגייס צעירים ליחידות יהודיות במסגרת הצבא המנדטורי. אפשר לומר שעדותו היא בבחינת שיר אהבה לבריטניה, וכי גם כשהוא פוצע, אלו פצעי אוהב.

יש בדברי ז'בוטינסקי היגיון, והם מבוססים על ידע היסטורי רב, אך בפרספקטיבה ההיסטורית הם מוטעים. תחושתם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון היתה "ריבונות עכשיו!" כדי להציל את יהודי אירופה כל עוד היה ניתן. ז'בוטינסקי היה מוכן להמתין עוד זמן רב עד להיווצרות רוב יהודי משני עברי הירדן, למרות שעודד נמרצות להקדים ולעלות לארץ. אבל לא בגללו החליטה בריטניה להסיר, בינתיים, את רעיון שתי המדינות, אלא בגלל הצד הערבי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו