סיפור של סתירות

פינוי גבעת עמונה היה צריך להסתיים לפני שנים, אך הממשלה והיועץ המשפטי יהודה וינשטיין נהגו בסחבת. אלא שגם בנתיב המפותל של ההתחמקות רואים כבר את סוף דרך.

הצומת האחרון שהוחמץ היה כאשר בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואיילת שקד - נתמכים ביועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט - התבטאו כי לא יהיה חוק הסדרה, ועמונה תפונה בהתאם להחלטת בג"ץ בלי כחל וסרק וריכוך. זה היה רגע של הבלחה, אבל התלכיד המנהיגותי התפוגג, והביצוע נותר אי שם מאחור.

במקום נחישות החלו התכסיסים והטריקים, ונתפרו טלאים בקו השסע שבין הקיצונים הימנים בבית היהודי לבין בנט, ובינו לבין נתניהו, ובין נתניהו לבין הימין בליכוד המבקש להידמות לשותף הדתי, ונולדו פשרות ש"אינן מחזיקות מים".

חייזר - או סתם זר - שהיה נקלע אתמול לישראל לא היה יכול לפענח את תמונת המצב: נתניהו ובנט וליברמן, שהודיעו כי לא יהיה חוק הסדרה, עמלו לקדמו לקריאה שלישית ואחרונה וסופית בכנסת, חרף כל מה שהסביר ראש הממשלה כי הוא מכביד על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, ובני בגין הדביק לו את הכינוי - "חוק הגזל".

לפיכך ראש הממשלה ושריו דחקו לאשר חוק שאינם בעדו, ובמרחק מה - בבג"ץ הסמוך - נאבקו נציגי הפלשתינים למנוע את ההסדר שהושג עם מתיישבי עמונה לפנות את בתיהם, שזו בעיקרה היתה דווקא תביעת הערבים המקומיים. כך הממשלה נגד עצמה והפלשתינים נגד עצמם, והכל מפני שההירתעות מהכרעה ברורה וכואבת הולידה סטיות משפטיות וציבוריות סותרות.

גם מנדלבליט בסתירה לכאורה. הוא מוכן להגן על המתווה של פינוי עמונה תוך נטילת קרקע פלשתינית אחרת לטובת המתנחלים, אבל שולל את חוק ההסדרה, שבמידה מסוימת זכה להחייאה פרלמנטרית כדי להקל על המתיישבים לעזוב את בתיהם. כל הפרשה נראית עתה כתמנון משפטי, שהתעבה כתוצאה מהיעדר הכרעה של נתניהו ובנט ושותפיהם הבכירים בקואליציה.

עתה אין כבר ברירה. צריך להמתין לדיון בבג"ץ על בקשת נציגי הפלשתינים לא להעביר את מתיישבי עמונה מן הגבעה, שהם רצו בה עד עתה. לעג לרש. כך או אחרת, צריך לפנות את עמונה כאילו הגלגל נסוב אחור בשנה או שנתיים.