תשאירו את הילדים מחוץ לטירוף

בחצר ביתה של המשפחה שחדלה להתקיים אתמול, עץ לימונים ניצב ליד סרטי המשטרה המעידים על האימה שהתחוללה שם זה אך לפני זמן קצר. והוא עמוס פרי, עץ הלימון, שופע וסימבולי למחזור החיים שלא יתקיים עוד בבית שבו ודאי נהנו מפירותיו. בסלון הבית צעצועי פעוטות מפוזרים בכל עבר, וצבעוניותם הרבה לא מצליחה לטשטש את אדום דם הנרצחים. על דלת הכניסה תלוי שלט בכחול ים שמבקש "אל תירא ישראל", ומזכיר ליתר ביטחון את התפילה המחזקת בעת צרה "שמע ישראל". באי הבית זה לא תיארו לעצמם כי הם אמורים להתיירא ממי שאמור לאהוב אותם, לדאוג לשלומם.

סטטיסטיקת התדירות של רציחת ילדים במשפחה הופכת להיות מטרידה, מדאיגה, לא נותנת מנוח לשאלות שמתעוררות. בחנוכה האחרון אמא שנשתבשה עליה דעתה רצחה את ארבע בנותיה והתאבדה. לא עבר חודש מאז, ושוב חדשות קשות מהפכות בטן ולב. המחשבות הבלתי פוסקות על רגעי האימה הללו, שמלווים בזעקות כאב ובהלה שלא גורמות לו לחדול ממעשיו, משתקות כל בר דעת, כל בן אנוש, כל אם, כל אב.

• • •

נכון לכתיבת שורות אלה לא התבהרה הסיבה שהציתה את הכעס הבלתי נשלט שהביא את הרוצח לגזול באכזריות את חייהם של היקרים לו מכל. לדקור אותם בכל גופם, לא להרפות עד שינפחו את נשמתם, לרצוח אותם בדם קר שהתערבב עם הדם הניגר בכל הבית. רוצח בדם קר שפך את דמו שלו. "הכל היה בסדר, לא היו שום סימנים לבעיות", יעידו הקרובים, אבל כמה באמת הם יכלו לדעת את המתחולל בין כותלי בית המשפחה הצעירה?

"אבל למה הוא עשה את זה לילדים? הוא רוצח, הוא לא מחבל ששונא את ישראל", תשאל בתי בת ה־7, שברגע של היסח הדעת מאמציי להסתיר ממנה את החדשות הקשות לא צלחו, והיא תותיר אותי חסרת מענה, תדייק את אחת השאלות הקשות ביותר באסונות המחרידים הללו. למה לגזול את חייהם של ילדים חסרי ישע ויכולת להתגונן, למה לנקום דרכם ולסיים את חייהם, מה הם כבר עוללו, במה הם אשמים, למה?

• • •

אין לשפוט או להבין את מי שמחליט ברגע ארור כי "תמות נפשי", וכנראה שגם בדקות הטירוף אין אפשרות להניא אותו ממעשיו, אבל ההחלטה הנוקמת כי "תמות נפשי" - או כפי שהחליט אמש הרוצח "תמות נפשם של הילדים עם אמם" - היא בלתי נסלחת, ובעיקר בלתי נתפסת.

כל ניסיון להבין איך מתקבלת ההחלטה לדרדר את הילדים אל תהום השאול נתקל במחסום בלתי אפשרי של חוסר אונים ומענה, אולי חלקיקי תשובות שמלווים במילה "טירוף" על כל מקבילותיה. אחרת אי אפשר להבין את המעשה, ובעצם גם הטירוף הזה - הוא לא מניח את הדעת, הוא לא מחליש את עוצמת האסון, להפך.