ועידת הסרק בפאריס

באופן בלתי מפתיע, "ועידת השלום" בפאריס - וכפי שהנשיא פרנסואה הולנד הגדיר ככזו שנועדה "להחזיר את הנושא הישראלי־פלשתיני למרכז הבמה" (תוך התעלמות מוחלטת מהסיבות האמיתיות לכאוס במזרח התיכון) - הסתיימה בקול ענות חלושה. החלטות של ממש לא התקבלו, אולי מפני שגם לצרפתים היה ברור ש"פתרון שתי המדינות" שהוצג כמזור האחד והיחידי ממילא איננו בר ביצוע במצב הנוכחי, שלא לדבר על העובדה שבארה"ב נבחרה מנהיגות חדשה שעומדת לגבש מדיניות משלה.

מדוע החליטו הצרפתים בכל זאת להמשיך בתרגיל העקר הזה? לכך יש כמה תשובות: אפשר שהסוציאליסטים הצרפתים, שמועמדם לנשיאות בבחירות הקודמות, הולנד, ניצח את יריבו ניקולא סרקוזי בזכות קולות ערביים, מקווים שבבחירות הקרובות לנשיאות ולפרלמנט התרגיל הזה יוכל לחזור על עצמו. ואולי לא קראו הצרפתים נכון את המפה, כלומר קיוו שהאמריקנים ייקחו את הכדור שיכדררו להם ויבעטו אותו לשער הישראלי, אך מטרתו של ממשל אובאמה היא להשאיר מורשת משלו ולא באמצעות שליח צרפתי. מבחינה זו האמריקנים דווקא עקביים: כשבתקופת הנשיא בוש־האב ניסה שר החוץ הצרפתי דיומא לארגן ועידה דומה, מזכיר המדינה האמריקני איגלברגר שלח אותו לכל הרוחות. כדי לא להותיר ספק שגם הפעם אין לוושינגטון כוונה לשחק את המשחק הצרפתי, מיהר מזכיר המדינה קרי להודיע לרה"מ נתניהו שאין בכוונת ארה"ב לאפשר לצרפתים, או לאחרים מטעמם, להגיש את החלטות ועידת פאריס, אם תהיינה כאלה, כהצעות החלטה למועצת הביטחון.

יש להניח שגם עמדות הקונגרס על שתי מפלגותיו והפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית של ישראל תרמו לעמדה הזאת. בכלל, קצת מוזר ואפילו מגוחך שנשיא, שהפופולריות האישית שלו צללה לארבעת האחוזים וששלטון מפלגתו הסוציאליסטית עומדת להסתיים בעוד כמה חודשים, מתיימר לעמוד בראש יוזמה בינלאומית שמטרתה להכתיב למדינה דמוקרטית את דרכה בנושאים קריטיים לגורלה ולעתידה.

רה"מ נתניהו כינה את הוועידה "הונאה פלשתינית בחסות צרפתית", אבל למען האמת, צרפת נקטה מאז מלחמת ששת הימים קו בלתי נוח לישראל; כך היה כשצידדה בעמדה הערבית והסובייטית לגבי החלטה 242 של מועצת הביטחון וטענה שזו מחייבת נסיגה מכל השטחים. טענה זו עמדה בניגוד לעמדת ארה"ב ובריטניה, יוזמות ההחלטה, שהצהירו שהכוונה היא לנסיגות "משטחים" ובפירוש לא מכולם, וכי התנאי הוא קביעת גבולות ביטחון מוסכמים והפסקת מצב המלחמה. ב־1980 יזמה צרפת את "הצהרת ונציה" של האיחוד האירופי, שקראה לקיום "זכות ההגדרה העצמית במלואה" של הפלשתינים, כלומר להקמת מדינה. תקוותם של הפלשתינים שבפאריס תוקם מדינתם, או לפחות יתקבלו החלטות ולוחות זמנים מחייבים בעניין זה - התבדתה, ונשארו רק המליצות וההמלצות הבלתי מחייבות.

מקורות אמריקניים טוענים שפעלו מראש להנמכת הציפיות מהוועידה ועם זאת, הצרפתים הצליחו לכלול בניסוחי הסיכום "קריאה לצדדים להתנער מגורמים רשמיים בממשלותיהם המתנגדים לפתרון שתי המדינות". קריאה זו מכוונת, כמובן, רק לישראל ושמשמעותה היא התערבות בוטה בענייניה הפנימיים. ישראל בצדק מתנגדת לוועידות בינלאומיות שבהן היא תמיד במיעוט, וכך הצליח משה דיין בזמנו להוריד מהפסים את ועידת ז'נבה, ויצחק שמיר בהפיכת "ועידת מדריד" ללא יותר מאירוע טקסי להשקת תהליך של מו"מ ישיר בין ישראל לצדדים הערביים השונים.

כינונו של ממשל טראמפ עשוי לשים קץ לניסיונות לפתור את הבעיה הפלשתינית באמצעות יוזמות בינלאומיות חלולות כגון זו שנכשלה השבוע בפאריס, ובכך תיווצר הזדמנות חדשה לנתניהו לקדם, תוך שיתוף פעולה עם חלקים חשובים בעולם הערבי ותמיכה מעשית של אמריקה, מהלכים אמיתיים לפתרון הסכסוך הכמעט נצחי עם הפלשתינים.