האנטישמיות פנים רבות לה

נדמה כי מרבית הישראלים לא מבינים לעומק את מה שקורה באירופה או בארה"ב בזירת האנטישמיות. אכן, היהודים בישראל מרגישים "נורמלים" וקשה להם לתפוס ש"היהודי הנצחי" הטמוע בהם הוא מקור ומטרת השנאה. אלא שאנו מצויים כיום בעידן חדש, שבו הביטוי "אנטישמיות" לא תקף עוד. המילה אנטישמיות מתייחסת למודרנה בתקופת פריחת מדינות הלאום והדמוקרטיה, כאשר היהודים היו אזרחים כיחידים אך לא עמדו כעם. האנטישמיות קיבלה צורה חדשה של שנאת היהודים, שהיתה לפני כן מושפעת על ידי התיאולוגיה הנוצרית והמוסלמית כאחד - שיצרה את "האנטי יהדות".

היום, כאשר הסוציולוגים קובעים שהמודרנה נגמרה, האנטישמיות מופיעה בצורה החדשה המכונה "אנטי ציונות". בשלוש הגרסאות הללו, שמהוות סוג של אותה הגברת בשינוי אדרת, מדובר באותו יהודי מושפל, שמורידים ממנו כל לגיטימיות, כל הצדקה לחיות בצורות המקובלות של הזמן ושתוקפים אותו באופן מעשי.

באנטי יהדות הדתית, היהדות היא שהיתה המטרה העיקרית. באנטישמיות, העם היהודי עצמו הוא המטרה אף על פי שנחשב כ"גזע" מדומה. באנטי ציונות בימינו מדינת ישראל היא המטרה - היהודי כריבון, כחופשי. ההתקפה הזאת יותר ברורה כשאנו עומדים מול האיסלאם שמבחין בקיום הריבונות היהודית כמרד נגד ה"שריעה", שמבקשת באופן ברור ומסודר להשפיל את הלא מוסלמים בכניעה לאיסלאם ולאומה המוסלמית. עם זאת, האנטי ציונות במערב שונה ובעיקר מבלבלת, ומתגבשת תוך כדי "חמלה" וזיכרון השואה.

לא רק שהאנטי ציונות המערבית מאשימה את היהודים ואת מדינת ישראל בשימוש אינטרסנטי בזיכרון השואה, לא רק שהיא משווה בין השואה לבין ה"נכבה" (שהיא תוצאה של כישלון ההתקפה שתכליתה השמדת יהודי מדינת ישראל ואחיזת עיניים שתכליתה להפוך את היהודים לנאצים המודרניים). המערב הפך לעולם שבו מקימים קתדרות ומוזיאונים לזיכרון השואה, בה בעת שמדירים את מדינת ישראל, תוך הדבקת אות קלון עליה בחסות ה־BDS, ואיומים משפטיים. זיכרון השואה כן, זכות על הכותל לא.

הגנרל דה גול ביטא את ההשקפה הזו באופן מושלם בהרצאתו השערורייתית לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר סימן את הגבולות המוסריים והפוליטיים של מדינת ישראל כגבולות שישראל חצתה באותה מלחמה. קיום המדינה היהודית במילותיו של דה גול נחשב כמעין פיצוי לשואה ותיקון הפשע האירופי כלפי העם היהודי. עם זה, ליהודים - לשיטתו - אין זכות לצאת מן הגבולות הללו, ואל להם לחשוב שהם ריבונים עצמאיים שאוחזים בשלטון, ואם יחשבו כך הרי יאבדו כל תמיכה מצרפת שלא תבוא עוד לעזרתם בסכנת השמדה.

היום אינני מבחין בין אותה הוראת הדרך שכפה דה גול על ישראל לבין ועידת פאריס או הצבעת מועצת הביטחון בעד מדינה שאינה קיימת. כיום, יש רצון ברור של מדינות העולם המערבי להכריח את ישראל להיכנס לתהליך מסוכן, שיביא אותה למבוי סתום הרסני, כמדינה חלשה שעתידה לא ברור. אם מסתכלים על כל ניסיונות המעצמות עד כה להסדר מדיני, לא נמצא שום תוכנית שהיתה מבטיחה אסטרטגית את קיום המדינה. כל ניצחונותיה המוחצים של ישראל במלחמות שנכפו עליה על ידי האויב נשללו על ידי המעצמות, אף על פי שנהוג כי לאחר מלחמה הצד המנצח הוא שמכתיב את ההסדר החדש וכופה את תנאי השלום. עם זה, מה שקורה בהיסטוריה של האומות לא תופס כאשר אנו מדברים על ההיסטוריה של עם ישראל.

אם כן, המצב הוא חדיש לגמרי. ל''יהודי הנצחי'', "יהודי הגויים", יש עכשיו מעמד בינלאומי והרדיפה נגדו היא כלל עולמית כפי שמועצת הביטחון וועידת 72 האומות בפאריס מוכיחות. אולי הגיע הזמן שנשאב מ''נצח ישראל'' את העוז להפוך את גורל מיתוס ה"יהודי הנצחי".