לפני שמונה שנים נכנס לבית הלבן הנשיא אובאמה כשהוא נחוש לפתוח דף חדש עם העולם המוסלמי, וכתנאי מוקדם לכך להביא ליישובה של הבעיה הפלשתינית (על חשבונה של ישראל). אף על פי שכל מאמציו לקדם יעדים אלה קרסו לחלוטין אל מול הזעזועים האלימים במרחב המזרח־תיכוני, ממשיכים "כל אנשי הנשיא" גם היום, ערב פרישתם מן הבית הלבן, להעלות דווקא את הסוגיה הפלשתינית על ראש שמחתם. זאת, תוך שהם ממשיכים לצעוד במצעד שכולו אשליות עד לדלת היציאה מהיכלי השלטון.
במקומן של התקוות שנגוזו, הולכים ומתגבשים קווי המתאר של אסטרטגיה חדשה, האמורה להוביל את המערכת הבינלאומית הסוערת אל עידן יציב ורגוע יותר. בתמציתה מבוססת מדיניות גלובלית זו על השאיפה לחזור במנהרת הזמן לשלהי מלחמת העולם השנייה, עת מעצמת העל האמריקנית ניסתה להציב את התשתית לכינונו של עולם דו־קוטבי שיתופי שקודקודיו האמריקני והסובייטי יפעלו בהרמוניה כדי להבטיח יציבותו. חזון זה, שעוגן בוועידת יאלטה, שהתכנסה בפברואר 1945, התברר כשאפתני מדי ונמוג עד מהרה לתהום הנשייה לאחר שבריה"מ התכחשה לגמרי למרכיבי הליבה שבו. היום, 25 שנים לאחר התפרקותה של האימפריה הסובייטית, מאמין הנשיא הנבחר דונלד טראמפ שבשלו התנאים להחזיר מתווה זה מן הכפור ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה נרחב בין וושינגטון ומוסקבה.
יותר מ־70 שנה לאחר שהתכנסה, עתידה רוח יאלטה לאפיין לפחות את תחילתו של עידן טראמפ. מדובר במטמורפוזה של רעיון הדטאנט מבית היוצר של הנרי קיסינג'ר, המתבסס על עקרון התמריצים החיוביים ההדדיים כבסיס להתנהלותן של שתי המעצמות, בעוד שוט האיומים, הסנקציות והפעולות החד־צדדיות נותר בשולי הבמה. כך, למשל, עשוי הנשיא ה־45 להכיר בקיומן של מובלעות אוטונומיות במזרח אוקראינה (דוגמת דונצק) ולבטל את הסנקציות הכלכליות שממשל אובאמה הטיל על מוסקבה בגין סיפוחו של קרים והניסיון המתמשך להשתלט על שטחים נרחבים במזרח אוקראינה. כל זאת, בתמורה לנכונותו של הנשיא הרוסי לפעול לסיומה של מלחמת האזרחים בסוריה (בין היתר במסגרת "פורום ז'נבה") ובה בשעה לעלות על נתיב של התרחקות מתנועת חיזבאללה ומפטרונה האיראני (אם זה יפר את "הסכם וינה").
במילים אחרות, חרף קשרי הסחר הענפים שבין רוסיה לאיראן, לא יהיה די בכך כדי למנוע את הצטרפותו של פוטין למערכת של "דיפלומטיה כופה" ומענישה כלפי טהרן במקרה הצורך. הסכמות או הבנות אחרות אמורות לכלול את תחום המלחמה המשותפת בדאעש ובארגוני טרור איסלאמי אחרים, המסכנים את יציבותו של העולם הסוני המתון.
גם אם נראה, במבט ראשון, שגורלו של "הסכם יאלטה השני" עלול להיות זהה לזה של קודמו ולא להטביע חותם של ממש על המערכת הבינלאומית, לאור ההיסטוריה המוכחת של הונאות ומניפולציות מבית היוצר של הקרמלין, קיים אינטרס משותף מרכזי בין וושינגטון ומוסקבה שיש בו להעניק תמריץ מיוחד להפשרת היחסים ביניהן. מדובר בענק הסיני, המאיים על ארה"ב ורוסיה גם יחד, גם אם בדרגות חומרה שונות. הנשיא הנבחר רואה בכלכלה הסינית איום ישיר על המשק האמריקני ומכשול מרכזי בדרך למימוש הבטחותיו לקהל בוחריו, ואילו בעיניו של פוטין, בייג'ין היתה ועודנה איום אסטרטגי מרכזי. ואכן, ליבתה של מערכת יאלטה החדשה נמצאת היום הרחק מקרים. זהו מאמץ רוסי־אמריקני משותף להתמודדות חזיתית עם האיום הסיני, הן במרחב הכלכלי והן במישור האסטרטגי.
אם אכן יתגבש הסדר העולמי החדש על אדנים דו־קוטביים שיתופיים, שבמסגרתם יהיו שתי המעצמות מוכנות להילחם מלחמת חורמה באיסלאם הרדיקלי, אזי גם ישראל תצא נשכרת. שהרי ככלות הכל, מזרח תיכון שבו כוחות הטרור נמצאים במגננה, ותחת לחץ כפול, ייצור עבור ישראל סביבה שתהיה פחות לעומתית ויעניק לה בכך רשת ביטחון נוספת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו